מדובר באלבום עם עומק מוזיקלי שצובט בלב

ז'אנרים: ניאו-פסיכדליה, אינדי פולק
אלכס ג׳י הוא אחד מנסיכי האינדי של עידן האינטרנט, ואחד מהאנשים שהכי השפיעו על הז׳אנר ועזרו לעצב את הסאונד שלו בדור החדש. הוא גם, אגב, הבחור שהיה אחראי על רוב חלקי הגיטרות והרבה סידורים מוזיקליים בבלונד ואנדלס של פראנק אושן. אז כשיוצא אלבום חדש שלו זה תמיד מלהיב. אבל כשמדובר ב House of Sugar, זה מלהיב אפילו יותר. האלבום הזה הוא האלבום הכי נועז וייחודי שלו עד היום, וזה משתלם בענק.
האלבום הזה באמת תפס אותי לא מוכן. שמעתי אלבומים אחרים של אלכס ג׳י בעבר, ובאתי עם ציפיה מסוימת לסאונד ולתחושה של האלבום, אבל מהשיר הראשון (שהוא מדהים, אולי השיר האהוב עליי באלבום), הבנתי שאני צריך לשכוח מכל מה שחשבתי לפני זה ופשוט לחוות את האלבום.
יש פה שילוב מטורף של סגנונות וז׳אנרים ורעיונות מוזיקליים, אבל באותה מידה יש פה גם רמה מאוד גבוהה של גיבוש באלבום, האווירה החלומית שעוטפת את האלבום הזה ומלווה אותו נותנת במה להרבה רעיונות ורגשות שונים מבלי לאבד את האטמוספרה הכוללת. כל השירים פה מאוד שונים אחד מהשני אך בכל זאת מאוד מאוד מתאימים אחד לשני, וזה לא משהו שרואים כל יום, במיוחד לא ברמה כזאת.
אמנם האלבום ככלל מאופיין בעיקר בסאונד הניאו-פסיכדלי, אך יש פה גם נוכחות של הרבה אינדיטרוניקה באינסטרונמטציה, וגם צלילים שבאים מהפולק, ודווקא פולק יותר קלאסי, בעיקר אמריקאנה, עוד דבר שמבטא את הניגודים המוזיקלים הרבים, מה שמוסיף לעומק המוזיקלי של האלבום. השיר שמדגים את זה הכי טוב הוא "Bad Man" שנכתב בתבנית האמריקאנה הקלאסית, אך במקום פריטות גיטרת בלוגראס או בנג׳ו, יש לך דקירות סיינט'ים שממלאים את מקומם. דבר דומה קורה עם הבאס שמוחלף גם כן בסיינט' ממוחשב. יש גם דוגמאות נוספות בשירים אחרים, כמו בשיר הראשון שמשתמש בצלילי תוף, אך הפוכים, יש הרבה שימוש ייחודי ויצירתי בצלילי כלי נגינה פשוטים לכאורה. הקונספט הזה מתבטא כטוויסט מודרני על רעיונות וסגנונות ישנים וזה עובד בצורה מסחררת ומפתיעה.
אבל לדעתי גולת הכותרת פה הוא השימוש בשירה. האלבום מאופיין בשימוש בהמון שכבות ווקאליות בכמעט כל שיר, בטונים וגבהים שונים, מה שיוצר מלודיות ווקאליות יפהפיות ומהפנטות. השכבות האלה הופכות את השירים לכל כך עמוסים, סבוכים, ומלאים, אבל זה נשמע טבעי לגמרי- פשוט נשמע נפלא.
ומעבר לעומק המוזיקלי והיכולת הטכנית, מה שיש פה זה פשוט אלבום יפהפה, באמת יפהפה, אלבום מרגש וקסום ורך, שקצת צובט בלב. ואלבום שבאמת קשה לי לתאר במילים את הסאונד שלו, אבל ברגע ששומעים אותו הכל מסתדר ונורא קל להתחבר אליו, אני מאמין שיש בו משהו בשביל כולם.
מומלץ בחום, במיוחד לחובבי הניאו-פסיכדליה (טיים אימפלה, החדשים של mgmt, וכו) אלבום שחבל לפספס, בשבילי זה אחד האלבומים הכי טובים שיצאו השנה.