"זה טיעון לא הגיוני", היא אמרה וגיחכה. "ומה לגבי המבוגרים שאינם ניצולי שואה? הם לא זקוקים לעזרה? זה פשוט טיעון מטופש", היא אמרה בטון סרקסטי, ולאחר מכן צחקה, מדושנת מעונג ומלאה בתחושת עליונות. כל יתר הילדים שתקו במבוכה, ואני ישבתי במקומי, עם המבט קבור בתוך הקלסר. לא בכיתי, פשוט הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר, אך לא הבנתי בדיוק מה לא בסדר, ובוודאי שלא יכולתי לפצות את הפה ולהגיד משהו, בזמן שהיא ממשיכה להטיח בי עלבונות. הייתי חסרת אונים, ואפילו לא הבנתי שאני חסרת אונים.
זה מאורע אמיתי שקרה לי. אני מניחה שאתם חושבים שמדובר בקטע קצת מוזר ולא ברור, אך זה מפני שלא סיפרתי לכם את כל הפרטים. בואו ואספר לכם את כל מה שקרה, ואז בוודאי תבינו יותר.
זה היה לפני שש שנים. הייתי בכיתה ו'. הייתה לנו מורה ללשון קצת קשוחה. רוב הילדים לא ממש אהבו אותה, אבל השתדלנו להתנהג יפה בשיעורים. יום אחד למדנו כתיבת טיעון. כדי שנתרגל את הנושא, היא נתנה לנו משימה: "הממשלה רוצה להגדיל את הקצבאות של ניצולי השואה. האם אתם תומכים או מתנגדים? כתבו טיעון והציגו את עמדתכם". קיבלנו מספר דקות להשלים את המשימה. אני לא זוכרת בדיוק מה כתבתי, אבל אני זוכרת שכתבתי שאני בעד הרחבת הקצבאות, ושאחת הסיבות שכתבתי לכך היא שניצולי השואה כיום הם אנשים מבוגרים שרובם אינם יכולים לעבוד ולדאוג לעצמם, ולכן הם זקוקים לתמיכה מהממשלה. אולי זה לא טיעון מדהים, אבל לדעתי זו כתיבה ברמה סבירה עבור ילדה בכיתה ו'. בכל מקרה, כשהסתיים הזמן המורה ביקשה שמישהו יתנדב להקריא את הטיעון שלו בפני כל הכיתה. אני התנדבתי והתחלתי לקרוא. כשסיימתי, המורה טענה שהטיעון שלי לא טוב, מפני שהוא רלוונטי גם לקשישים שאינם ניצולי שואה. למען ההגינות, היא צודקת, ואני לגמרי בעד שמורים יסבירו לתלמידים את טעויותיהם ויסייעו להם ללמוד מהן.
צילום אילוסטרציה א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE
רק שכאן נכנסים הדברים שסיפרתי עליהם בפיסקה הראשונה. היא לא הציגה את דעתה באופן ענייני. היא לא הציגה את הטעות שלי כהזדמנות טובה ללמוד. היא השפילה אותי מול כל הכיתה. היא לא פסלה את הטיעון שלי, היא פסלה אותי, והציגה אותי כמטומטמת. ואני, כילדה בת 11, לא הבנתי שמדובר באירוע חמור. לא הבנתי שמורה לא אמורה להתייחס כך לתלמידים שלה. לכן גם לא חשבתי שאני צריכה לספר על זה למישהו או להתלונן. לאחר המקרה הזה פיתחתי איבה ופחד כלפי אותה מורה. חששתי להצביע בשיעורים שלה והרגשתי מאוד לא בנוח כשהיא הייתה בסביבה, ולא ידעתי להסביר למה אני מרגישה ככה.
אתם בטח שואלים את עצמכם מה קרה פתאום. למה החלטתי לספר לכם על איזה מקרה שולי שקרה לפני שש שנים. אז זהו, שזה לא שולי. זו הייתה הפעם הראשונה שאני זוכרת בה מורה נהגה כלפי בחוסר כבוד. ואם זו הייתה גם הפעם האחרונה, אז לא הייתי טורחת לפתוח את זה בכלל. אבל היו עוד מקרים לאחר מכן בהם מורים נהגו כלפי בצורה לא ראויה, או שהיו מקרים בה הייתי עדה להתנהגות לא נאותה של מורים כלפי חברי לספסל הלימודים. ואני תלמידה טובה. נוהגת בכבוד, מקפידה על הכללים ומקבלת ציונים טובים. אז מה לגבי ילדים שאינם חזקים בלימודים? האם היחס כלפיהם הוא עוד יותר גרוע?
כן, אני יודעת שלא מדובר בכל המורים. רבים מהמורים נוהגים בכבוד כלפי תלמידיהם. אבל הייתי עדה ליותר מידי מקרים בהם מורים השפילו תלמידים, הפלו אותם או סתם גלגלו בדיחה על חשבונם, ואני מתחילה לחשוש שכבר לא מדובר בתופעה כל כך נדירה. וחשוב להבין שהמקרים הללו חמורים מאוד, במיוחד כשמדובר בילדים צעירים שעוד לא פיתחו לגמרי את החוסן הנפשי שלהם, והמקרים הללו עלולים להשפיע עליהם לכל חייהם. אני בעצמי, כשכתבתי על המקרה בכיתה ו' היו לי דמעות בעיניים, אפילו שעברו שש שנים מאז.
מה שאני מנסה להגיד, זה שהגיע הזמן לעשות שינוי. כל הזמן מדברים על ההתנהגות הלא ראויה של הנוער, ועל כך שאנחנו נוהגים בחוסר כבוד כלפי מבוגרים. ארגון המורים אפילו יצא לשביתה בשנה שעברה בגלל אלימות פיזית ומילולית של תלמידים כלפי מורים. אבל אף אחד לא מדבר על הצד השני. אף אחד לא מזדעק נגד המורים שרומסים את כבודם של תלמידיהם. אז הנה, אני משמיעה עכשיו את הזעקה הראשונה. מי מצטרף אליי?
אורי
כתבה שכותרתה אינה ראויה להדפסה על דף עיתון. ההכללה של הכותבת לא רק שאינה נכונה, אלא אפילו מרגיזה. חבל דנתתם לה במה.
אור
אני מזדהה איתך בכל מילה
ענבל
כל הכבוד לך על מה שכתבת. מסכימה עם כל מילה. כאמא לתלמידת חטיבה ניתקלתי כבר במסםר מקרים של יחס מזלזל מצד אחת המורות של הבת שלי. מבחינתי המורה הזאת לא ראוייה לכבוד לא מצידי ולא מצד הבת שלי.