הטרגדיה בנחל צפית שוברת אותי מבפנים

שיר נימני

מזג האוויר ביום חמישי, ה־26.4, היה חורפי וסוער, אבל אף אחד לא חשב שהיום הזה יסתיים בטרגדיה נוראה כל כך. 25 צעירים יצאו לטיול בערבה לאזור נחל צפית במסגרת פעילות של מכינה קדם צבאית. כמה דקות אחרי שהחלו ללכת לעבר הנחל החל לטפטף גשם קל, על פי הדיווחים. הם שמו על התיקים כיסויי גשם והמשיכו לכיוון ערוץ הנחל. כשהם היו כבר בתוך הערוץ הגיע השיטפון שסחף עימו 12 נערים ונערות. 13 נערים, שעמדו במקום יחסית גבוה, הצליחו לטפס החוצה וחולצו במצב קל. מבין 12 האחרים הצליחו אנשי הביטחון וההצלה להציל מהשיטפון רק שניים, נער ונערה.
9 נערות ונער נהרגו באסון: יעל סדן, אגם לוי, אלה אור, רומי כהן, צור אלפי, מעיין ברהום, שני שמיר, גלי בללי, אילן בר-שלום ועדי רענן.
בבוקר הטיול הייתה התכתבות בקבוצת הווצאפ של המכינה. הנושא היה מזג האוויר. אחת הנערות כתבה בקבוצה: "זה להתגרות בגורל, אנחנו נמות". והנערה שכתבה את זה, נספתה בשיטפון.
הלב כואב, אבל גם כועס: מאיפה נובע חוסר אחריות כזה, לשלוח בני נוער צעירים במזג אוויר כזה לאזור שהיו לגביו אזהרות חמורות משיטפונות. הטיול שהיה אמור להיות מגבש, מלמד, כייפי, חוויתי, הפך לאסון כבד בגלל חוסר אחריות של מנהלי המכינה. חוסר אחריות שהרג עשרה בני נוער והשאיר עשר משפחות אבלות. רבים טענו שאותה נערה ניבאה מה שהולך לקרות, אבל היא בסך הכל הייתה מציאותית. האחריות של שלוחת המכינה הייתה לדאוג לביטחונם של הנערים.
הכאב הגדול של המשפחות שובר אותי מבפנים. אני, בתור ילדה שמקושרת למשפחה שלי ברמות כל כך גדולות, אני בחיים לא ארצה לתת להם או בכלל לאף אחד לחוות את האסון הנוראי הזה של אובדן ילד או ילדה. אותם צעירים באו להתכונן לצבא, כדי להתכונן להגן על המדינה שלנו. אבל כנראה שלפני שהם היו צריכים להתכונן להגן על המדינה הם היו צריכים להתכונן להגן על עצמם.
אסון צופית 26.4.18 הוא אסון שנזכור עוד הרבה זמן.