אני מרכינה את ראשי ובוכה

קינן צומעי ז"ל

אחד השירים הזכורים לי ביותר מטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הוא "שיר הרעות" שנכתב על ידי חיים גורי והולחן על ידי סשה ארגוב. השיר אומר: "ונזכור את כולם…", אולם, האם אנו באמת זוכרים את כולם?
בכל שנה ושנה אנו זוכרים להנציח את זכרם של 23,645 החללים שנהרגו בקרבות על מדינתו (נכון ליום הזיכרון התשע"ח).
בכל שנה ושנה אנו עורכים טקסים לזכרם.
בכל שנה ושנה אנו שרים להם.
בכל שנה ושנה אנו מנגנים להם.
בכל שנה ושנה אנו מעריכים את האומץ והגבורה שלהם.
ובכל שנה ושנה אנו מעריכים את ההקרבה שלהם עבורנו ועבור המדינה.
כמו כולם, אני מרכינה ראשי, אני בוכה ומרגישה כאילו החלל הוא בתוכי. אין ספק כי חיילי צה"ל הם הילדים של כולנו או האחים של כולנו, וכי כל חלל באמת משאיר אחריו חלל.
אולם, ביום הזה אנו זוכרים גם את 3,134 נפגעי פעולות האיבה (נכון ליום הזיכרון התשע"ח). בחרתי לספר לכם את סיפורו של קינן צומעי ז"ל, תלמיד בית הספר הרב תחומי עמל ב' לשעבר, בו אני לומדת, ונפגע פעולות האיבה.
ביום שני ד' בכסלו תשס"ו (05.12.2005), קינן נסע עם חבר לנתניה. השניים נכנסו לקניון בעיר לערוך קניות, וכשיצאו החבר חזר לסופרמרקט כדי לקחת את השוקו ששכח, וקינן המתין לו בכניסה לקניון. בשעה 11:30 לפני הצהריים, פוצץ מחבל מתאבד את חומר הנפץ שעל גופו סמוך לכניסה לקניון השרון בנתניה. עשרות נפגעו. חמישה אנשים נרצחו בפיגוע.
קינן, הנער בעל הכריזמה וחוש ההומור, בעל חיוך השובה לבבות, שתמיד בלט בטוב לבו, בנדיבותו ובנכונותו לעזור לסובביו, היה בין הנרצחים בפיגוע, והוא בן 20 במותו.
נפגעי פעולות האיבה הם אזרחים רגילים, אשר החלו עוד יום שגרתי בחייהם, כשאלה נקטעו ברגע.
מי ייתן ואלה יהיו החללים האחרונים.