ירושלים של אפרת: איך ולמה התאהבתי בעיר הכי מיוחדת

הכותל צילום אמיל סלמן

ירושלים.

ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור ושל מלחמה ושל פיגועים ושל כאב שחודר עד עומק עצמותינו הרועדות.

ירושלים שבזכותך עלו מאות אלפי עולים יהודים ארצה, להגשים את חלום הדורות.

ירושלים שבגללך בוכות עשרות אמהות שכולות.

ירושלים של יופי והדר, אוויר הרים צלול כיין.

כואב לי עלייך, כואב לי ממך.

ובכל זאת אני חוזרת ומתמכרת אלייך.

כשהייתי קטנה יותר לא הבנתי, פשוט לא הבנתי למה שלא פשוט נוותר, למה לרצות דווקא את העיר המחולקת. דווקא את זאת שכולם רוצים? הכי מיינסטרים שלכם.

למה לא להסתפק בתל אביב – עיר האומנות, הליברליות, העדכניות.

עיר מלאה בשמחה, חיים, מסיבות, הופעות, הרי בפועל נסענו יותר לבלות בתל אביב מאשר נסענו לכותל.

כחלק מההכנה למסע לפולין בכיתה י"א נסענו למוזיאון יד ושם בירושלים.

וכמו תמיד אני מאחרת בהגזמה, הודעתי לכיתה שלי שיסעו בלעדיי ועליתי לקו 426 לירושלים.

מי שמכיר אותי, יודע להצהיר שאני עקשנית כמו שור.

אז הייתי בטוחה שלירושלים אין מה לחדש לי, אבל נסיעה ארוכה, שקט וחלון גדול שמשקיף אל העיר, הספיקו בשביל לגרום לי להתאהב בירושלים לחלוטין.

מהחומות היפיפיות לאור הבוקר, בין הציפורים המזמרות, עד האוויר שהנשים בי תקווה.

ולרגע נעצרתי כמו בתוך חלום, וראיתי תמונה אידילית מרהיבה:

הסטודנטית ההיפסטרית לקולנוע, החיילים במדי הירוק, סבא חרדי אדוק משוחח עם אבא ערבי שאוחז ביד בתו הקטנה ונער סקייטר עם שיער סגול, כל אלה עמדו יחד זה לצד זה ממתינים לאוטובוס.

אני מחכה, אין מהומה.

אני מחכה, הציפורים עדיין מצייצות. הם עדיין עומדים שם ביחד, יפים כל כך, מייצגים כל כך.

אנשים מתרבויות שונות, מדתות וגילאים שונים עומדים בהרמוניה מופלאה, משלים אותי לרגע שאפשר לחיות באחווה.

תגידו לי אתם, איך אפשר שלא להתאהב, שלא לקנא, שלא לקוות שגם בעיר שלי ייראו הדברים ככה, שלא להתמלא גאווה שזו עיר הבירה שלי.

כי זה לא השטח, לא המדרכות או הקירות, תקראו לזה קסם תקראו לזה קדושה.

משהו מיוחד בך ירושלים, ואני נשבית בקסמייך.

רוצים לקרוא כתבות נוספות של הכתבים הצעירים? 

כנסו למדור #מתנערים באתר מלאבס

לגלישה נוחה יותר מהסמארטפון הורידו את אפליקציית מלאבס:

מלאבס באנדרואיד http://bit.ly/2CXVWYB
מלאבס באייפון https://apple.co/2FfXE9S