אז איך עושים את המעבר? אורי קידר בטור מיוחד על העונה הקרובה של הפועל

אין דבר מתוק וטהור יותר מאהבת קיץ. מלהיטה, מלהיבה, הפרפרים משתוללים בבטן. מי לא מכיר את הפתיחה הנהדרת של הסרט "גריז", בו דני זוקו וסנדי מספרים ביום הראשון של בית הספר על רומן הקיץ הלוהט שלהם, שהסתיים עם החזרה ללימודים.

כל אוהד כדורגל, בטח בישראל, מכיר היטב את התחושה הזאת. כל שנתיים, כשמגיע טורניר גדול, יורו או מונדיאל, אנחנו מתמכרים לתחושה הזאת. שאנחנו חלק מהעולם (גם אם החלק שלנצח יצפה מהצד), שאנחנו עדים, לא פעם, למשחקים היסטוריים (גם אם היורו החולף סיפק מעט מדי כאלה), לשחקנים בלתי נשכחים (תמיד תוכלו לספר לילדיכם שראיתם את לאמין יאמאל מלהטט ביורו בגיל שרובנו מתקשים למצוא את קו האוטובוס לת"א בלי עזרה של יישומון ייעודי), לרגעי יופי וכאב כמעט בלתי נתפסים. ובתוך כל מה שאופף אותנו בתשעת החודשים האחרונים, נהדר כל כך שאפשר לדבר על כאב או תסכול ועצב רק במונחים של כדורגל.

אבל החיים, מה לעשות, הם לא מיוזיקל מתקתק ונאיבי משנות ה-70'. רומן הקיץ הנפלא שלנו הסתיים לפני שבועיים בעוד העונה החמה עדיין לא הגיעה לשיאה. עונת הכדורגל הישראלי נפתחה רשמית עם המעבר החד כל כך מהעילית שהכדורגל יכול לספק לתהומות הריק המיוזעים של הכדורגל בארץ הקודש.

המעבר שלנו, אוהדי הפועל פ"ת, יהיה תלול עוד יותר. הנפילה לא תעצור בבלומפילד או מול "סמי עופר" מלא אלא בקרב אימתני בגביע הטוטו של הלאומית מול מכבי יפו, או כל יריבה אחרת שיזמן לנו המפעל שכבר נטען עליו כי הוא מרגש כמו בעיטה בשולחן עם הזרת.

מי שלא יידע לעשות את המעבר בצורה נכונה ומבוקרת, עלול לחטוף שיכרון מעמקים. עלול לטעות שהכתום של הפועל ראשל"צ הוא בעצם נבחרת הולנד ולגרד לעצמו בפדחת בחיפוש אחרי הקיר הכתום שצבע את גרמניה, או להבין למה דני אולמו פתאום הפך לקשר אחורי ברוטלי שסופג צהובים בסיטונאות מבלי להבחין שמדובר בעצם בבן רייכרט.

כבעל ניסיון רב בתחום, אוכל לנסות לתרום כמה עצות. מאחר וגם ככה, כשעוברים ממשחקים באירופה לישראל, זה נראה כאילו מישהו לחץ על כפתור ה-pause בשלט, נסו לצפות במשחקי היורו פעם נוספת, הפעם בהילוך איטי. פתאום זה ייראה לכם מוכר. לא מצאתי עדיין פתרון שיאפשר להסתגל להתחזויות, בזבוזי זמן בזויים ושלל ניסיונות ישראליים לתחמון המערכת. הפער גדול מדי.

עוד פער שעדיין לא נמצאה הטכנולוגיה שתוכל לגשר עליו טמון ברמת, איכות ואופי השיפוט. אין מערכת VAR שתוכל למנוע משופט להרגיש שהוא בא להיות כוכב הערב, המחלה הישראלית הנודעת. אין כפתור בשלט, גם לא המתקדמים ביותר, שיגרמו לזה שבדיקת מסך תימשך דקה או שתיים, כפי שהפליאו לעשות במשחקים קצת יותר מכריעים והרי גורל ביורו. בימים שאחרי ניסיון החיסול של הטרוריסט הארור מוחמד דף, שעדיין לא ידוע מה עלה בגורלו, הסתובב ברשת מם שבו נראה שופט מצביע על האוזנייה שלו ונכתב שאירוע החיסול עדיין בבדיקה. זה היה משעשע למדי, אבל גם הזכיר שלא פעם התחושה שהיא שגם בדיקת VAR בישראל נמשכת ימים שלמים.

כדורגל הוא גם ככה משחק לא מאוד דינמי ויש בו אירועי שיא בודדים. זה נכון שבעתיים בכדורגל הישראלי המזדחל. עצירות ארוכות לבדיקות מייגעות רק פוגעות בקצב. בקיצור, אם אחרי דקה וחצי לא הצלחתם להבין מה היה שם, כנראה שלא מספיק חד משמעי בכדי להיות מהלך שיכול להכריע משחק.

לצערנו, הפועל פ"ת לא תהיה העונה בליגה שבה מערכת ה-VAR פועלת (ואם נהיה עדינים, זאת אחת הבעיות האחרונות של הליגה הזאת), אבל אחרי הניסיון המר שלנו עם המערכת, אולי זאת לא תהיה אבידה גדולה במיוחד. מצד שני, כשהאלטרנטיבה היא עיני הנץ של שופטי הלאומית..

הפועל פ"ת ועמותת הכחולה המנהלת אותה יוצאות לשנה קריטית למיזם כולו. היכולת שלנו להתאושש ממפלה כואבת דוגמת העונה הקודמת היא זו שתקבע האם לאירוע הכל כך חשוב הזה, של אוהדים שמנהלים מועדון כדורגל בענף כל כך חולה, יש עתיד. וכדי לדייק את דבריי – אין לי ספק שזאת הדרך היחידה שבה מועדון כמו הפועל פ"ת יכול לשרוד לאורך שנים. היחידה. אני קורא על לא מעט אוהדים שמסתנוורים, למשל, מבניית הסגל של בני יהודה. אשלח את אותם אוהדים לעשות חיפוש קצרצר בגוגל אודות הבעלים של המועדון משכונת התקווה. שבענו משלל בעלים, "משקיעים" וכו' שמי יודע מה מטרתם האמיתית. מועדונים בסדר גודל שלנו, שלא זוכים לתמיכה עירונית משמעותית כמו, לדוגמא, בחדרה או אשדוד, יוכלו לשרוד ולשגשג לאורך זמן רק עם חיבור אמיתי לקהילה בה הם פועלים ומה לעשות, גם עם סבלנות והבנה שמדובר בהשקעה שתניב פירות בטווח הארוך.

מאז לקחו האוהדים את הבעלות הקבוצה אמנם ירדה פעם אחת לליגה א', אך הירידה לא מומשה ובעצם לא נאלצנו להתמודד עם תוצאות הכישלון. ההתאוששות הייתה מרשימה ונבעה מהפקת לקחים קפדנית ומדויקת. כך, למשל, ההנהלה הצליחה לחוש היטב את ה"דופק" של הקבוצה היטב בעונת העלייה לליגת העל. למרות לחץ כבד של הקהל ורצף של תוצאות רעות, עופר טסלפפה קיבל את המושכות להמשיך והוביל את הפועל פ"ת בחזרה לליגת העל. בעונה שעברה, לעומת זאת, ההבנה שיש צורך בשינוי משמעותי על הקווים הגיעה מאוחר מדי, או לפחות הביצוע שלה. עם כל הטענות לבני לם ויש לא מעט כאלה, הוא הגיע לקבוצה שלמעשה כבר לא יכול היה לבצע בה שינויים מאחר וחלון ההעברות כבר נסגר, מה שהיקשה עליו, יש לשער, לעשות את הדברים בדיוק לפי רוחו והבנתו.

האם אחרי הכישלון של העונה שעברה נעשה תהליך אמיתי של למידה? עוד מוקדם לקבוע. השדרה הניהולית עברה זעזוע עם עזיבתו של המנכ"ל אבי יחיאל, אך לנעליו נכנס מי ששימש כסגנו, טים פלוטקין.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרואיד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק של "מלאבס"

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "מלאבס"

נראה שמוקדם מדי לדבר על הסגל כשהוא במצב דליל כל כך ונמצא (כך אני מקווה) עדיין בשלבי בנייה. ברור שקבוצה שרוצה לשמור על יציבות מסוימת שנדרשת כדי לעלות ליגה צריכה עומק משמעותי בסגל. בשנתיים האחרונות הפועל סבלה מרצף ארוך מאוד של פציעות. אני לא יודע מה נעשה בעניין במישור הרפואי, אבל בעונת העלייה, הסגל העמוק שנבנה פה אפשר להתמודד בצורה טובה עם המצב, בעוד הסגל הדליל של העונה שעברה לא עמד בעומס המשחקים שכפתה פגרת המלחמה.

מה שבטוח הוא שנראה שהסגל עובר ריענון מתבקש. להרבה מהאוהדים הוא יכאב וניאלץ להיפרד מדמויות משמעותיות שחלקן מלווה אותנו כבר תקופה ארוכה וייצאו לדרך חדשה. מהצד השני של פס הייצור, יש כמה שחקני נוער שלכל הפחות מגיעה להם הזדמנות אמיתית ושווה. זאת אמנם קלישאה, אבל על ניר לוין ועומר פרץ מוטלת המשימה להצליח לשלב חבר'ה שעשו דרך יפה במחלקת הנוער, לעשות את זה בהרבה סבלנות ואורך רוח ועם יכולת לספוג את הטעויות שוודאי יעשו, לצד שאיפה למצוינות ורצון לנצח בכל משחק ולחזור למקום אותו עזבנו רק לפני חודשיים.

פציעתו הקשה של בלם הפועל, מתן גושה, בתאונת דרכים, הזכירה לנו שוב כי עם כל הכבוד לכדורגל יש מסביבו את החיים האמיתיים. תזכורת שלא היינו באמת זקוקים לה בתשעת החודשים האחרונים.

אני לא יודע איפה בדיוק עמדה מערכת היחסים בין השחקן שמשחק בהפועל מגיל 13 לבין המועדון, אבל עכשיו זה באמת לא משנה. מהיכרותי את הנפשות הפועלות במועדון, אין לי ספק שבהפועל יעשו את הדבר הנכון ויעמדו לצד ולרשות השחקן ומשפחתו בתקופה הקשה שעומדת בפניהם.

מתן גושה, צילום סער כרמלי, הפועל פתח תקווה

כשחקן, גושה התאפיין בהרבה מאוד נחישות ורוח לחימה. הוא מעולם לא וויתר. שיחק עם תחבושות למצחו המדמם, עלה על כר הדשא עם מסיכה לפניו והבקיע כמה וכמה שערי ניצחון קריטיים במיוחד בשניות האחרונות של משחקים מכריעים. ההתמודדות מולה הוא עומד כעת שונה לחלוטין מכל מה שהכיר עד כה, אבל אני מאמין ומייחל לכך שמתן יידע להביא את הנפש הכל כך מיוחדת שלו גם למאבק הכי חשוב של חייו.
אינני רופא ואני מניח שבימים האלה גם הם לא יודעים האם יש אופק לקריירה מלאת הפוטנציאל של גושה. בטוחני כי אני מדבר בשם כל אוהדי הפועל בפרט ואוהדי הכדורגל בכלל כי כולנו מאחלים לו החלמה מהירה וטובה ומחזיקים למתן אצבעות ובתקווה כי עוד נזכה לראותו בריא, שלם ומשחק כדורגל. בהפועל כמובן.

ואם בתקווה עסקינן – שישובו כל אחינו ואחיותינו החטופים בעזה – עכשיו! ויחזרו בשלום כל לוחמי ולוחמות צה"ל בגזרות השונות.