אף אחד לא חשב שמכבי תפתח את העונה עם שני הפסדים בשלושה משחקים. אחרי עונה מדהימה אשתקד, ההרגשה הייתה שממשיכים בכל הכוח גם העונה. אלא שאיש לא עצר לרגע כדי לראות את התמונה הכוללת. עוד לפני סיום העונה שעברה החלה משום מה מכירת חיסול של שחקני מפתח – דבר שפגע בכל התהליך החיובי של מכבי. במקום לעשות שינויים קוסמטיים ולהתחזק נקודתית בשחקן או שניים, פתאום מתברר שצריך לבנות קבוצה חדשה. לשמחתי זכינו במאמן מצוין, איש שרעב להצלחות ועובד קשה מדי יום למען הקבוצה והמועדון, אבל מאמן זה התפקיד הכי כפוי טובה שיש ומה לעשות שכדי לבנות ולחבר הכל מחדש צריך גם זמן וסבלנות.
למרות הדברים, לצערי הבעיה העיקרית שלנו לא טמונה בשחקן זה או אחר, אלא בקהל. למרות הריצה היפה והכדורגל החיובי אשתקד לא הגיע מספיק קהל כדי לדחוף את השחקנים קדימה. אלה שכן הגיעו, העדיפו פחות לעודד ויותר לקטר. יושבים ביציע ומעדיפים להתחפש לסקאוטרים ומאמנים, להעביר ביקורת ולחלק הוראות. כולם הרי מבינים גדולים בכדורגל.
עצוב לי היה לראות את יובל אבידור טס ליציע שלנו בידיים מונפות אחרי הפנדל המוצלח של רומאריו פירס במטרה להדליק ולעורר אותנו, אבל אנחנו? חצי דקה בערך של שירת "כחול עולה" ומיד חזרה לחלק הוראות. אין ספק שהקהל חייב להיות השחקן ה-12 של הקבוצה – אבל לא במכבי. הבעיה היא שורשית ולצערי לא מבינים אותה. עד שלא יגיע קהל שמצד אחד יתמוך ויעודד ומצד שני יבהיר לכולם – ההנהלה, השחקנים והצוות המקצועי, שאי אפשר להקל ראש ולעשות במועדון הזה מה שרוצים, קשה יהיה לשנות את המצב.
מטבעי, אני ממשיך לשמור על אופטימיות ולקוות לעתיד טוב יותר. כבר הודעתי למשפחה שבשבת אני בעכו, ואוי ואבוי לנו אם לא נחזור עם שלוש נקודות מול קריית שמונה. מקווה שלרגל השנה החדשה הבאה עלינו לטובה נראה דברים יפים מצד האוהדים ובעיקר מהשחקנים על כר הדשא. ולכולנו – שנה טובה, בריאות והצלחה.
תגובות