להתראות לבריאות, שלום חרדה. הטור של אלמוג אופיר

1. לרגעים, שלושה משחקים אם לדייק, התסריט ההוליוודי התיישב היטב על כבוד המאמן שלנו – הבן האובד שעשה טובה לדודים ושב הביתה להציל את הספינה הטובעת. נכון, כל קשר בין כדורגל למה שקרה במגרש היה מקרי, גם בחירת ההרכבים נטולת כל היגיון, אבל אם ניצחת בסכנין וק”ש וסחטת תיקו בבית מול רעננה (כבוד!) לך תתווכח עם תוצאות.

בדיוק אז, כשחשבנו שאפשר לצלול לשינה מתוקה ולמנת שעמום ממרץ עד הקיץ הבא, הגיעה מכבי נתניה ונתנה לנו סטירה מצלצלת בת ארבע חתיכות. שיעור באיך בוחרים הרכב ושחקני חיזוק, ובעיקר משחררים קיטור על מי שפשוט לא מסוגלת ומתפללת לניסים מסוג ההשמטה של דני עמוס – פנטזיה שהחזיקה בדיוק שלוש דקות. כשאלה הם פערי הרמות, מישהו חושב שיש לנו סיכוי במשחק הגומלין בגביע?

2. כל זה שערורייתי, מעצבן ועושה לי חשק לגמור עם הכדורגל, אבל היה עובר איכשהו בגרון אם לא שש הנקודות הרצופות של אשדוד. הלו, לא אמרנו שהתחתית סגורה והם מתכננים את העונה הבאה בלאומית עם סכנין? כשסיימתי להתייאש מתצוגת הנפל מול נתניה הצצתי בטבלה וכמעט התעלפתי. ארבע נקודות מהקו האדום, כשיש עוד עשרה משחקים כולל טיול מול מכבי תל אביב בשבת. איך אנחנו, האוהדים, צריכים לעכל דבר כזה? הלב שלי לא מפסיק לדפוק בקצב גבוה מיום ראשון ונראה שאף אחד לא מפנים כמה המצב מסוכן.

מכבי נראית כמו הצל של עצמה, הדבר היחיד שזז בלי הפסקה על המגרש אלה הידיים של המאמן ובכלל לא בטוח שיש כאן חבר’ה מספיק מנוסים כדי להרגיע קצת את סיר הלחץ שבדרך. כדאי לקרוא לילד בשמו: לפנינו שלושה חודשים שיפגעו לנו בבריאות ויגרמו לחוסר שינה ולא מעט התקפי חרדה פוטנציאליים. מה בכל זאת נשאר? לקוות שבסוף העונה לא נצטרך לנגב את הדמעות.