היכונו לשובה של המשפחה הלוחמת

1. איך מסכמים עונה מזעזעת כמו זו שעברנו השנה? כזו שהתחילה עם הצהרות ואופטימיות אבל הסתיימה בקול ענות חלושה. בראש ובראשונה עומד כמובן הכישלון המקצועי של מר שרון מימר, שלכל אורך העונה דאג להסביר כמה השחקנים חלשים ושלא הוא בנה את הקבוצה. מימר גם היה שותף מלא בפארסה שעיקרה השפלתו של סוטיריס ניניס ודאג להביא במקומו את אליבלטו. לחשוב שאפשר בכלל להשוות ביניהם. גם את מנור סולומון דרדר ביכולת ודאג ללטף בכל הזדמנות כדי שחס וחלילה הטאלנט לא ייפגע. מקום 7? אפילו זה לא. מצד שני, התקרית עם עמוס ואיציק לוזון באה לו בדיוק בזמן. כולם יזכרו שהוא עזב בגללם ולא בגלל שנכשל מקצועית.

2. ומעניין לעניין באותו עניין – שני “הכוכבים” של אותה תקרית עומדים לקבל פרס ולחזור להיות משמעותיים הרבה יותר בעונה הבאה, חדשות מאוד לא משמחות מבחינת האוהדים. אח אחד ישוב ככל הנראה לכס המנכ”ל ואילו את בנו של השני יהיה קשה למאמן הבא, לדעתי, לא לשתף. לכל הטוב הזה מצטרף הבן של היו”ר שצפוי לתת את הטון בנוער. בקיצור, אנחנו יכולים להמשיך לחפש את הקבוצה שלנו מהיציע, אבל העסק המשפחתי ימשיך לחגוג.

3. מוקדם לדעת מה יקרה בעונה הבאה, אבל כרגיל אצלנו הכל הפוך ומתחילים להחתים שחקנים לפני שמינו מאמן. לא יודע אם ילכו בסוף על עמיר תורג’מן, אופיר חיים, אלישע לוי או שפן אחר מהכובע, אבל מה שחשוב הוא להחתים מאמן שדוגל בכדורגל התקפי ושמח ואולי יחזיר לנו קצת את ההנאה מהמשחק אחרי עונת הבלהות הזו. קשה לשים את האצבע על שחקן שבכל זאת עשה לנו את זה בעונה חלשה ולא משמעותית, אבל שחקן העונה שלי הוא רומאריו פירס. היחיד שהראה מחויבות ואכפתיות גם כשהציג יכולת פחות טובה. מנהיג ומקצוען אמיתי שאיכשהו הצליח להשאיר אפילו אצלי טעם של עוד. להתראות בעונה הבאה.