"הטראומה תמיד תלווה אותי": טלי ברייר מתמודדת עם פגיעה מינית בעזרת ספר

הייתה לה ילדות לא פשוטה בכלל: טלי ברייר, ילידת פתח תקוה ותושבת ראש העין, עברה פגיעה מינית מתמשכת בילדות וסבלה מאנורקסיה לאורך שבע שנים במהלך התבגרותה. היום, בגיל 23, היא מוציאה ספר שירה ראשון בשם "מתכון לעוגיות שבורות", ובו שירים המתבססים ברובם על פסוקים מהמקורות ועוסקים בהתמודדות עם הטראומה ובהחלמה מהאנורקסיה.

בשיחה עם מלאבס, מספרת טלי בפתיחות יוצאת דופן על הדרך שעברה, על ההתמודדות ועל ההחלמה. "על הפגיעה עצמה, אני עוד לא מוכנה לדבר", היא מסבירה בנימה של התנצלות, "גם התמודדות משמעותית מולו, דורשת הרבה כוחות, שאני עדיין לא מרגישה שאני מוכנה לזה. אני לא שם. הייתי ילדה וזה קרה לאורך שנים, מעבר לזה עדיין קשה לי לחשוף. למשפחה שלי סיפרתי על הפגיעה רק לפני כמה חודשים".

איך הם הגיבו?
"כמו שצריך להגיב. אבל גם בהלם, אף אחד לא רוצה לדעת שהבת שלו עברה דברים כאלה ועוד נשארה עם זה לבד, כי היא פחדה לדבר. זה לא קל, אבל הם הגיבו עם הרבה אהבה ותמיכה וכל מה שצריך. אני מאמינה שהטראומה הזו תמיד תלווה אותי, אבל אני מקיפה את עצמי בדברים טובים, ומנסה לראות נקודות חוזק וליצור מתוך זה, למשל לפעול ולעזור למתמודדות אחרות – המספר שלי והפייסבוק שלי זמינים לכולם".

היא אומרת שבארץ אין מספיק מענים לנפגעות פגיעה מינית או רפואה מודעת טראומה. "גם הגופים הנפלאים שכבר קיימים, לא מצליחים לתת את המענה לכלל הנפגעות, ויש המון נפגעות, או להתמודד עם מקרי פגיעה מורכבים. אני מוצאת שהרבה פעמים אין לי מה לעשות או למי לפנות", אומרת טלי.

אחת הדרכים שמצאה טלי להתמודדות עם הטראומה שעברה היא באמצעות כתיבה. "הבנתי שאני יכולה להשתמש בה ככלי", היא מסבירה, "זה התחיל כשיום אחד בעקבות שיחה עם מישהי, הבנתי שאין לי את  המילים כדי 'לדבר את הטראומה'. ואז למעשה כתבתי את השיר הראשון בספר 'מתכון לעוגיות שבורות', זה פתח לי פתח לכתיבה על טראומה. במקביל למדתי במספר סדנאות שירה אצל המשורר אליעז כהן, כאשר האחרונה הייתה כתיבה על פרשת השבוע. למעשה בכל שבוע הייתי צריכה לשבת מול הפרשה ויצא שכל שבוע כתבתי על טראומות ועל החלמה ודברים כאלה. עד שיום אחד הוא שאל אם אני מוכנה לספר, ופשוט הוצאתי ספר מכל החומרים עליהם עבדתי במהלך החצי שנה. זה היה תהליך רגשי לא קל, אבל אני שמחה מהתוצאה ומתרגשת בכל פעם שאני רואה אותו עומד על המדף בחנות הספרים או שומעת שהוא נמכר".

טלי מספרת כי בין היתר התמודדה גם עם אנורקסיה, כאשר הייתה בגיל ההתבגרות. "זה התחיל בערך בגיל 12 ונמשך עד גיל 19 בערך. היום אני יודעת לומר שיש קשר גם לפגיעה המינית שעברתי. המחשבות האנורקטיות התחילו, כשהגוף שלי התחיל להתעגל. זה היה בגיל די צעיר, סביב 10-11, וזה נורא הפחיד והבהיל אותי. כתלמידה דתייה, גם בשיעורי ספורט לא הייתי מורידה את החצאית, כי הייתי בטוחה שאני שמנה. בשלב הזה התעסקתי עם האוכל בצורה קיצונית, אבל לא הפסקתי לאכול. סביב גיל 12, כשקיבלתי מחזור, זה עשה לי טריגר לפגיעה המינית ואז החלטתי לבטל את המחזור והפסקתי לאכול לגמרי".

בין היתר טופלה טלי במרפאה להפרעות אכילה בבית החולים שניידר. "לא אושפזתי אמנם, אבל הייתי מטופלת במרפאה, כשבסופו של דבר מי שעזרה לי להחלים ולצאת מזה, הייתה המחנכת שלי מכיתה ח'-ט', שהיא פשוט החליטה שהיא מעבירה אותי שינוי ושינתה לי את החיים", היא מספרת. "היא ליוותה אותי כל הדרך עד להחלמה ועד היום בעצם. בתוך כמה חודשים היא הפכה אותי מנערה מדוכאת וחרדתית, שהייתה גם מנודה חברתית ואנורקטית לגמרי, לנערה מקובלת, אהובה, שמחה, שאוהבת אנשים ולא מפחדת".

טלי, שעובדת כסייעת בחינוך המיוחד מאז השירות הלאומי, מספרת שעד להחלמה היו תקופות של מאבק ותקופות של הרעבה עצמית. "קצת לפני גיל 19, במהלך השירות הלאומי, הבנתי שאני בגירה ושאף אחד לא יכול לעשות לי כלום. הבנתי שיש לי שתי אפשרויות – או להמשיך להרעיב את עצמי, להתעלל בגוף שלי ולקבל בחזרה כאבים, חולשה, סחרחורות ושלא יהיה לי כוח לקפוץ בטרמפולינה עם התלמידים, לרוץ ולנהל את החיים שלי כמו שאני אוהבת. או שאני מחליטה לנסות לאהוב את הגוף שלי, לקבל אותו כמו שהוא כי 'זה מה שיש' ולהבין שגם אם אני ארעיב את עצמי, מבנה הגוף שלי יישאר. כי ברגע שאני אוהב אותו, אני אקבל ממנו אהבה בחזרה ואוכל לעשות את כל מה שאני אוהבת", היא אומרת.

בדרך להחלמתה הסופית, טלי החליטה לתת לעצמה 100 ימים, במהלכם בחרה להסית כל מחשבה אנורקטית שתצוץ במטרה להתגבר ולהחלים. "התחלתי את התהליך בתת משקל ובפעם הראשונה בחיים, הגעתי למשקל היעד שלי במצב טוב ובלי מחשבות אנורקטיות. בכל פעם שעלתה לי מחשבה, הייתי מסיתה אותה לכיוון אחר ומחזקת את עצמי, אם על ידי אמירות כמו 'את יפה', 'את חזקה', 'את חכמה'. או פשוט על ידי עשיית משהו אחר, כי המחשבות מזינות את עצמן. זה עבד, והיום אין לי מחשבות בכלל, החלמתי סופית", היא מסכמת ומוסיפה שיש חיים אחרי הפרעת האכילה והם חיים מעולים. היום היא אוכלת המון ועושה ספורט: "העיסוק שלי באוכל מגיע ממקום בריא של ריפוי. אני מבשלת ואופה להנאתי ולהנאת תלמידיי", היא מציינת.

את ספר השירים של טלי ברייר ניתן להשיג באתר עברית, בוקנט, סטימצקי, צומת ספרים או בפנייה ישירה אליה.

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו