"להודיע למשפחה שהבן שלהם פצוע קשה או חלילה נהרג זה לא פשוט"

שום דבר לא פשוט בתפקיד שבחרה טוראית ליעד זעפרני בצה"ל – מש"קית נפגעים. דווקא היא, יותר מרוב החיילות צריכה הייתה לדעת את זה, משום שאביה סא"ל במיל' יאיר זעפרני משרת כמודיע נפגעים במהלך השנה. ובכל זאת, כאשר נפתחה בפניה האפשרות היא הבינה מהר מאוד שזהו מקומה. שם היא יכולה לשרת שירות משמעותי. אז נכון, אביה מספר למשפחות על אבדן יקיריהן וליעד מסייעת לפצועים, אבל הקושי הוא רב והמעמסה הנפשית לא פשוטה.

"היה לי חשוב לשרת בתפקיד שבו אוכל להשפיע על אנשים", היא מספרת השבוע. "כששמעתי על התפקיד הזה והבנתי את משמעות, את גודל העשייה ואת אופי העבודה עם החיילים הפצועים, זה פשוט סחף אותי".

זעפרני, המתגוררת בנווה גן בפתח תקווה יחד עם אמה, משרתת כמש"קית נפגעים בחיל הלוגיסטיקה. במסגרת תפקידה היא מלווה משפחות נכי צה"ל, חיילים פצועים ואחרים. הוריה גרושים ואביה של ליעד עזב את פתח תקווה לאחר שנים רבות, ומתגורר כיום באילת עם משפחתו החדשה. הוא משמש כמודיע נפגעים בעיר ובסביבתה. בתפקידו הוא מודיע בזמני החירום ומודיע למשפחות את הנורא מכל.

"בזמן שהייתי תלמידה, שאלתי את אבא שלי הרבה שאלות על התפקיד שלו", היא מגלה. "בהתחלה הוא אמנם לא הרגיש בנוח לדבר על זה – כי זה תפקיד קשה ולא היה לו קל. אבל ככל שהוא התעקש לא לספר אני רציתי לדעת יותר. באחד הימים לקחו אותנו מבית הספר לבסיס תל השומר להכיר את החיילות השונים. המלווה שלנו הייתה מש"קית ת"ש. היא סיפרה על התפקיד ואני החלטתי אז שאני רוצה להיות מש"קית ת"ש. זה הרגיש לי נכון לעזור לחיילים ולא לשבת כל היום במשרד. רציתי לעשות משהו עם היכולות שלי. התחלתי להתעניין בזה, אבל זה לא הסתדר. עוד לפני הגיוס ראיתי במנילה שמופיעה לי אפשרות לשמש כמש"קית נפגעים. התחלתי לברר פרטים. את התפקיד עצמו לא הכרתי, אבל הכרתי מאבא שלי את מערך הנפגעים ואז זמנו אותי למיונים. עשו לי סימולציות שונות, שבסופם הייתי בטוחה שלא עברתי את המבחנים. חשבתי שלא נתתי להם את התשובה שהם ציפו לשמוע. אבל כנראה שכן מצאתי חן בעיניהם והתקבלתי".

מקבלים סיפוק

היא התגייסה בפברואר 2017, עברה טירונות והחלה קורס של חודש במהלכו למדה כיצד להתנהל מול חיילים שנפגעו. מש"קיות הנפגעים מהוות את החוליה המקשרת בין צה"ל לבין חיילים אשר חלו או נפצעו במהלך שירותם הצבאי בשיתוף בני משפחותיהם. במסגרת התפקיד מייצגות המש"קיות את צה"ל ואת היחידה בפני הנפגע ומשפחתו, מסייעות בטיפול בצורכיהם של חיילים מאושפזים ומלוות חיילים הנמצאים בחופשת מחלה בביתם. המש"קיות נדרשות לפעול במסירות וסובלנות מתוך אהבת האדם ושמירה על כבודו.

ספרי על התפקיד שלך בפועל.

"אני מלווה את החיילים שמסופחים לרם 2, הקשר שלהם מול הצבא והמפקידים, במידה והם צריכים משהו, איך מגישים תביעות מול משרד הביטחון וכדומה. בשלב הנוכחי זו עבודה מול חיילים שפצועים קל ואבל אני יכולה להצטרף לבקר חיילים מאושפזים במצב קשה".

איך מתכוננים לזה?

"במסגרת הקורס לקחו אותנו לבית הלוחם כדי לראות את החיילים הפצועים מקרוב. אני זוכרת שזו הייתה סיטואציה לא פשוטה. למפגש אתנו הגיע חייל שסיפר לנו שמחבל ירה בו מתווך אפס בבטן. הוא סיפר את הסיפור, את הקושי ועל ההחלמה הארוכה. באותו רגע הבנתי את הדאגה והמסירות לתפקיד, את הצורך לעזור לחיילים שהחיים שלהם השתנו מעכשיו בצורה משמעותית, שפתאום הם כבר לא יחזרו להיות מה שהיו לפני כן. בנוסף, במהלך הקורס התנדבנו במסגרת שיש בה אנשים עם בעיות נפשיות. היינו איתם יום שלם כדי שנבין מה אנחנו צריכים לעשות כדי לעזור להם. במהלך השהייה שם זה נכנס לי לתוך הלב. זה נותן סיפוק ואתה מבין שאתה עושה משהו נכון".

סא"ל (מיל') יאיר זעפרני. צילום דובר צה"ל

ספרי לי עם המפגש הראשון שלך עם חייל אחד על אחד.

"זה היה חייל שהמצב שלו היה מאוד קשה. חייל בודד, במצב כלכלי רע, מסוכסך עם המפקד שלו, לא בקשר עם המשפחה. מכיוון שהוא חייל בודד, הוא קיבל אישור עבודה. במסגרת העבודה שלו נפל לו על הרגל משהו רותח והוא קיבל כוויות מאוד קשות. זה לא היה פשוט בכלל, אבל הצלחתי להתמודד עם המצב, אני חושבת שבמקרה הזה קיבלתי את כל הכלים שמש"קית יכולה לקבל בשירת שלם שלה. יש סיפוק, אבל העבודה לא מסתיימת כשחוזרים הביתה. צריך לחשוב ולתכנן איך מטפלים בחייל הלאה. אני לא עוזבת אותו לבד, נותנת לו מענה, נמצאת אתו בקשר טלפוני. הוא יודע שיש לו למי להתקשר, שאני יכולה להפנות אותו לאנשים המתאימים, שאני פה בשבילו".

את רואה את עצמך כמודעת נפגעים, יוצאת לקורס קצינים?

"אני עדיין לא נמצאת שם בשלב הזה. עדיין לא נחשפתי לדברים קשים יותר. לבוא ולהודיע למשפחה כשהבן שלהם פצוע קשה או חלילה נהרג, זה משהו שהוא לא פשוט ואני עדיין לא בשלה אליו. אבל אני כן רוצה לצאת לקורס קצינים ולהמשיך את התפקיד".

מה אבא שלך אומר?

"הוא מאוד גאה בי ומספר לחברים שלו מהצבא שהבת שלו מש"קית נפגעים ואני ממשיכה אותו בתפקיד. זה ממלא אותו באושר".

יש אנשים בצד השני

ובאמת בשיחה עם סא"ל זעפרני הוא מביע גאווה גדולה. "אני רואה את התפקיד שלי כשליחות", הוא מספר. "לפני עשר שנים הייתי מנהל מלון והתארחו אצלי פגועי צה"ל ממלחמת לבנון השנייה. שוחחתי עם המפקדת שלהם והיא אמרה לי שחסרים מודעי נפגעים באילת וכך למחרת, מצאתי את עצמי מתייצב בקצין העיר ושואל האם אפשר להתנדב ולתגבר את היחידה. קבלתי תשובה חיובית ונכנסתי למערך. עברתי הכשרה בסיסית ובהתחלה נכנסתי כמודיע מספר שלוש. לאורך השנים לאור מה שקורה באזור אתה מתקדם והופך להיות מודיע מספר שתיים ואחד".

הפתיעה אותך ההחלטה של ליעד?

"ההחלטה של ליעד להיכנס למערך הייתה החלטה שלה. היא קיבלה את השיבוצים ואת האפשרויות לשירות החובה שלה, אבל כן, הפתיע אותי שהיא ביקשה לשרת בתפקיד הזה. לתפקיד היא הייתה צריכה לעבור מיון בחייל והיא עברה אותו. לי כאבא, זה מאוד מרגש. קודם כל שהבת הגדולה שלי מתגייסת לצבא ושנית, זה די מוזר שהיא נכנסה לתוך המערך עצמו ופתאום השיחות על הצבא בבית, הם באותו תחום מקצועי".

היא מתייעצת ושואלת?

"כן, אמנם הטיפול הוא טיפול שונה מבחינת אוכלוסיות, אבל צריך לזכור שבסוף מהצד השני נמצאים אנשים. אנחנו בצד של השליחות, ובצד השני נמצאים החיילים הפצועים, החולים או המשפחות השכולות וברגע הזה כל העבודה שלנו מתגמדת. אצל ליעד אני שמח לראות את האחריות והאכפתיות בתחום שלה ושהיא דואגת שהם מקבלים את מירב התנאים והדברים שנדרשים להם מהצבא ומהמערכת בכלל".

ליעד רוצה לצאת לקצונה ולהתקדם בתפקיד. אתה ממליץ לה?

"בימים אלה, השיחות שלנו הן סביב הקצונה ולדעתי היא נוטה לכיוון החיובי. אני מקווה שתצא למסלול, תצליח ותתקדם. אני שירתי בצבא לאורך זמן ואני מקווה שהיא גם תהנה בשירות, כי זה המקום שבו אפשר לשנות ולהשפיע על דברים בצורה מוחשית".

ולשרת כקצינת נפגעים?

"זה תפקיד לא פשוט ללוות את המשפחות השכולות במהלך השבוע ולאחריה. לבשר את הבשורה הקשה ביותר, אבל זה תפקיד מאוד חשוב: להיות איתם, להיות הצד האנושי, להבין שהם נתנו את הדבר היקר להם מכל לצבא ולצערי לא קבלו אותו בחזרה. אז, כן זה תפקיד מאוד חשוב".