סיפור מצמרר: האושר והכאב של רחל כהן

"אני מתכוונת לעלות לבית העלמין בסגולה ביום הזיכרון ולא מעניין אותי הקורונה", אומרת רחל כהן. רחל היא אמו של קיוון כהן שנהרג באוגוסט 2002 מירי של צלף פלסטיני במוצב יקינטון ברצועת עזה. "הכאב מלווה אותי כל השנה, כל דקה וכל שניה ואני לא צריכה את יום הזיכרון על מנת לחוש את הכאב שלי", היא אומרת, "אבל ביום הזה חשוב לי להיות ליד קיוון, אני מתכוונת לעלות לבית העלמין לשעה ואף אחד לא יכול לעצור אותי. אני הולכת לבד, אני לא מסתובבת בחברת אנשים ואחרי מה שעברתי בחיים, אני מסתכלת על הקורונה בצורה המצחיקה ביותר".
# # #
כמעט 18 שנה חלפו מאז נהרג קיוון ששירת בגדוד שמעון בעזה. בימים אלה, אחרי לא מעט ייסורים וגם לא מעט אושר ושמחה, מוציאה אמו רחל את ספר הביכורים שלה 'מטהרן ליקינתון' ובו היא מתארת את הסיפור האישי הלא יאומן שלה, בו יצרה תקדים משפטי במדינת ישראל. רחל הצליחה לשכנע את בתי המשפט, לאחר 11 שנות מאבק, להתיר לה להשתמש בזרעו של בנה המת ולהביא לעולם באמצעותו את נכדתה אושר. בספרה מספרת רחל גם על המאבק הקודם שלה לצאת את גבולות איראן לאחר שנשבתה על ידי שלטון האייטולות. בספר היא מספרת על הרצון ליצור שמחה ואושר ממקום של עצב ודכדוך ובעיקר מסבירה מניסיונה איך אפשר לצמוח מכל משבר בידיעה שהחיים לא מותירים לך ברירה, אלא להיות אופטימי.
רחל, גדלה במה'לה, שכונת יהודים בטהרן והמציאות באיראן אחרי המהפכה, הפכה לבלתי נסבלת. רחל סירבה להסתגל לחיים החדשים. בספרה היא מתארת איך הצליחה לברוח מאיראן לישראל עם שני בניה, ערן שהיה בן שבע וקיוון שהיה בן חמש, למרות התנגדותה העזה של משפחתה. בעלה (כיום הגרוש שלה) נשאר בטהרן ולימים הצליח לברוח גם הוא.
"החיים בטהרן היו מאוד לא פשוטים. הייתה מלחמה, אנשים היו ישנים ברחובות והיינו צריכים לרוץ אחרי מזון. זו הייתה דיקטטורה מאוד קשה והשיא היה שבבית הספר החליטו להרעיל את הבן הגדול שלי ערן, הם היו עושים לו שטיפות מוח נגד היהודים ומלמדים אותו קוראן".

רחל כהן בטהרן

הבריחה הייתה לפני 33 שנה, ב-1987. "באותה תקופה, אנשים היו בורחים דרך ההרים וזה היה מאוד מסוכן. עבורי, לבד, עם שני ילדים קטנים, לברוח דרך הערים לפקיסטן, מדינה זוועתית, זה היה בלתי אפשרי. אחרי לא מעט קשיים, הצלחתי לשכנע את נציגי השלטון לתת לנו דרכון. אמרתי להם שאנחנו נוסעים לטיול בטורקיה ובעלי חתם לנו ערבות שאנחנו חוזרים. הגענו לטורקיה והיינו שם במשך תשעה ימים ושם היה לא פחות מפחיד. באותה תקופה היה הסכם בין איראן לטורקיה שאם תופסים אזרחים ברחוב מחזירים אותם לאיראן. אחרי תשעה ימים הצלחנו לעלות לישראל והתיישבנו בפתח תקווה. חמישה חודשים אחרי, אבא של הילדים שלי הצטרף אלינו. הוא קנה דרכון מוסלמי, שינה את הזהות שלו והמראה החיצוני וכך הוא עלה".
רחל ממשיכה ומספרת: "שאלו אותנו איפה אנחנו רוצים לגור בפתח תקווה או בנתניה. מאחר ולא הכרתי לא את העיר הזו ולא את זו, שאלתי מה יותר קרוב לתל אביב וכך עברנו לפתח תקווה. התאקלמות הייתה מאוד קשה, אבל היה לנו כוח ושמחת חיים. ידענו שאנחנו התקדמנו ונמצאים במדינה שלנו וזה נתן לנו שקט נפשי".
יש לכם עדיין משפחה בטהרן?
"כל האחים שלי נמצאים עדין שם. אני בקשר איתם בוואטסאפ ובאינטרנט. אבל ביקורים זה בטח לא יכול לבוא בחשבון עד שהשלטון שם יתחלף. להם טוב והם לא רוצים לבוא לישראל".

רחל כהן וקיוון ז"ל

# # #
15 שנה אחרי שעברו לישראל והקימו משפחה בארץ, קרתה הטרגדיה הגדולה. קיוון, השני מבין ארבעה אחים, נהרג בעזה. "קיוון היה בעתודה ואני לא רציתי שהוא יתגייס ליחידה קרבית", אומרת רחל. "אחרי מה שעברתי עם אחיו ערן, שהיה בלבנון ויצא בין האחרונים ואחר כך הכניסו אותו לעזה, היה לי פחד מאוד גדול. אבל קיוון הצליח לשכנע אותי. אני לא ידעתי שהוא בעזה, הילדים היו מסתירים ממני את הדברים. ערן ואבא שלו יעקב ידעו שהוא בעזה".
כמו אמא שמרגישה את הילדים שלה מרחוק, רחל נזכרת שהרגישה כמה ימים לפני שמשהו עומד לקרות. "כשקיוון נהרג הרגשתי את זה לבד. היו לי שלושה ימים שהרגשתי נורא ואיום. הרגשתי שהמוות מסתובב מעל הראש שלי ולא ידעתי להסביר מה זה. בבוקר שקיוון נהרג, קמתי והרגשתי יותר גרוע ממה שהרגשתי עד כה ואפילו לא התקשרתי לקיוון, הרגשתי שאין עם מי לדבר. התקשרתי למפקד שלו והוא גמגם המון בזמן השיחה וניסה להרגיע אותי וכמה שהוא ניסה לשכנע אותי שהכל בסדר, לי יותר ויותר היה ברור שאיבדתי אותו והייתי נסערת. כשראיתי שאני לא מצליחה להוציא מידע נתתי את הטלפון לבן שלי ערן, הוא דיבר עם המפקד ואמר לו 'ביטון, אל תשקר לאמא שלי כי היא תשנא אותך. תגיד את זה עכשיו, כי אני יודע שאם אמא שלי מרגישה משהו, כנראה זה קרה'. ואז הוא סיפר לו שלפני שעה קיוון נהרג. באותו רגע התפרקתי, אין לי מילים לתאר את מה שעברתי".
בתוך כל הכאב הגדול והבלתי נתפס מצליחה רחל לחשוב צעד אחד קדימה ולמצוא קרן אור להיאחז בה. היא מבקשת שישאבו זרע מקיוון כדי שיהיה לו דור המשך. "אלוהים כנראה הכין את הנפש שלי לכל הדברים האלה", היא אומרת, "הייתי בפוקוס ואחרי שעה או שעה וחצי התחלתי לדבר עם התמונה שלו, המסגרת נשברה ועלה לי הרעיון לשאוב ממנו זרע. מסביב כולם חשבו שאני לא בסדר והיו המומים איך אני חושבת על זה, אך זה קרה והצלחנו להשיג את האישור".
האישור היה רק התחנה הראשונה במאבק משפטי ארוך שסיומו המתוק הוא אושר בת השש וחצי, הבת של קיוון שהגיעה לעולם 11 שנים אחרי שאביה נפל. רחל: "אחרי שנה החלטתי למצוא אמא לנכד שלי, היום אני קוראת לה כלתי. החלטתי למצוא אמא מיועדת שמסוגלת להיות אמא, שיש לה את הנפש האימהית ולצאת לדרך. ביום הראשון שפרסמתי היו לי 200 פניות. ראיינתי 50 נשים מתוכן עד שהגעתי אליה. מהרגע הראשון היה חיבור ואז התחיל התהליך שזה סיפור לא פשוט. מדובר בשש שנים של להילחם עם כל המערכת ובית המשפט ולחכות ולחכות. ההמתנה הזו יכולה לשגע את הבנאדם, אבל ברוך השם לא השתגעתי ועמדתי על הרגליים, כי ידעתי שאני אצליח".
מה קיוון היה אומר על זה?
"קיוון היה שמח מאוד על כך שנולדה ילדה מזרעו. הוא תמיד רצה להיות אבא, לבנות בית ומשפחה לעצמו. הוא בא הרבה בחלומות שלי ומדבר איתי כל הזמן".
ואיך הקשר שלך היום עם אושר ועם אמא שלה?
"הקשר שלי איתן מצוין, גם עם האמא וגם עם הנכדה. אני סבתא לכל דבר, בימים אלה אני רואה אותה בעיקר בוואטסאפ, אבל בימי שגרה אני מבקרת אותה פעם בשבוע, אנחנו נפגשים בשישי שבת. הם באים, אנחנו הולכים והיא מכירה את הסיפור של אבא שלה. אנחנו מספרים לה על פי הגיל, מחכים שהיא תשאל. היא שואלת מי היה אבא שלה, איך הוא נהרג, למה הוא נהרג ורוצה את התמונה שלו, את התהילים שלו וכולנו בקשר טוב. אמא שלה חיה עם בן זוג אותו הכירה עוד לפני שאושר נולדה ואני שמחה שיש לה חבר, הוא בנאדם טוב ואושר קוראת לו אבא, היא תמיד מספרת שיש לה שני אבות".

רחל כהן

# # #
מלבד קיוון לרחל עוד שלושה ילדים, ערן בן ה-40, איתן בן ה-30 ולינוי בת ה-25, וכן שבעה נכדים. "הקשר של האחים עם קיוון היה מאוד טוב. יש הרבה פעמים שלינוי בוכה כשהריח שלו והקול שלו הולכים לה לאיבוד. יש לנו סרטונים ואלבומים אבל הם סגורים, זה עדיין קשה לכולם לפתוח ולגעת בהם".
רחל התגרשה מיעקב לפני כשלוש שנים וחצי, וכיום היא מחלקת את זמנה בין בן זוגה החדש בחיפה למשפחה בפתח תקוה. "הלב שלי קבור בפתח תקווה, אבל המפגש עם הצפון הוא טוב, הוא משנה את האווירה ומוסיף".
מה הוביל אותך לכתוב את הספר?
"המחשבה על הספר נולדה כאשר אושר הנכדה שלי נולדה. מאוד רציתי לספר את הסיפור ואת כל מה שעברתי בחיים. הספר מספר את כל הטלטלות שעברתי בחיים. לקח לי לכתוב את הספר למעלה משנתיים וחצי וזה לא היה קל. זה לחטט עוד פעם בכל הכאב, בייסורים ובטלטלות וזה היה תהליך מאוד קשה. דיברתי עם הילדים שלי על הספר, שאלתי אותם שאלות, שאלות שאף פעם לא רציתי לשאול, כי לא רציתי לגעת בפצע שלהם והם סמכו עלי וידעו מה אני עושה".
מה קיוון היה חושב על הספר?
"הוא היה אומר לי מה שתמיד אמר: 'אמא את גדולה מהחיים'. אני בטוחה שהוא היה מרוצה וגאה בי. זה ספר שנותן המון כוח, יש בו הרבה ניסיון חיים והוא מראה שתמיד צריך לחשוב קדימה ולמצוא פתרון. אני בחרתי לחיות ואני תמיד ממשיכה קדימה. מאלוהים אני מבקשת שייתן לנו שקט ושלווה פנימית לנפש".