יום הזיכרון לשואה ולגבורה בצל הקורונה: "השנה לא ניפגש באנדרטה בצומת סירקין"

ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה תש"ף, כ-5,500 ניצולי שואה חיים בפתח תקווה. שוחחנו עם שניים מתוך הניצולים, שלום ויינרמן ורות הראל, שסיפרו לנו את סיפורם וגם איך הם שורדים את תקופת הקורונה.
"מלאו לי 90 וחשבתי לחגוג אותו והקורונה נכנסה לעסק", מספר שלום ויינרמן. "רציתי לחגוג עם החברים שנשארו בחיים ועם הילדים והנכדים שאני מאוד גאה בהם והקורונה עצרה הכל. במשך שנים אני נותן עדות בסלון והרצאות בחטיבות ביניים ובתיכונים ובגלל המצב, הכל הופסק, עכשיו אני בבית ולא יוצא בכלל".

שלום ויינרמן

הוא מגולל את סיפור חייו: "עד גיל 11 הייתי ילד רגיל שמקבל הכל מההורים, ולומד בבית ספר עברי במולדובה. האזור שלנו היה שייך לרומניה, אבי היה סוחר ולאמא שלי הייתה חנות ללחם. בשנת 1940 למשך שנה נכנסו הסובייטים ובשנת 1941 בקיץ פרצה המלחמה, הרומנים שהיו בני ברית של הגרמנים, חזרו בחזרה למולדובה והמשטר הרומני החליט לגרש אותנו מהבית לאוקראינה. הלכנו ברגל וזה היה מאוד קשה. עינויים, שינה ביערות על אדמה חרוכה, אנשים נפלו והיינו צריכים לעבור נהר והעמיסו אנשים אחד על השני וחלק טבעו. מי שהצליח לעבור נדד באוקראינה. אוכל לא נתנו לנו ואנשים נתנו את הבגדים שלהם לאיכרים שעמדו בדרכים. אני הייתי בן 12 ואני זוכר שהחורף היה איום ונורא. הגענו לאיזה כפר ושמו אותנו באורווה, הכל היה פתוח ומלוכלך. החורף היה מאוד קר ואנשים מתו בשלג. אני לא יודע איך אני ואחותי שרדנו. אנחנו היינו ליד הפתח וראינו איך מושכים את הגופות ותוך 10 ימים ההורים שלנו נפטרו, קודם כל האמא נפטרה ואבי שנכנס לדיכאון עמוק נפטר 10 ימים אחריה. אני נשארתי עם אחותי הקטנה. היה לי מזל שעל ידנו הייתה משפחה, אישה עם שלושה ילדים שהתחילה לטפל גם בנו. בשנת 1943 חל שינוי במלחמה, הרוסים הצליחו לעצור את הגרמנים. ואז הגיעו השמועות לכפריים, הרומנים הרגישו שהתמונה משתנה לרעתם ולא שמו לב אלינו ואנחנו הילדים יצאנו לכפרים לחפש עבודה. מה שהציל אותי, זה שמצאתי זוג זקנים שהילדים שלהם שירתו בצבא הרוסי, שעזרתי להם, הייתי אוכל איתם ומביא לאחותי אוכל לבית היתומים שהוקם. בשנת 1945 הסתיימה המלחמה והיה מי שאסף אותנו וברגע שפתחו את הגבול, שלחו אותנו עם הפליטים לרומניה. ברומניה יהדות רומניה שיקמה אותנו ובשנת 1946 עליתי לישראל ופזרו אותנו בפנימיות. בשנת 1947 הצטרפתי למחתרת ושירתתי בצבא ועשיתי מילואים במשך שנים רבות".

שלום נשוי לרבקה ילידת תל אביב, להם שלושה ילדים, שתי בנות ובן, ושבעה נכדים, ששניים בצבא ואחת מהן התגייסה ביום ראשון השבוע.
איך מעבירים את תקופת הקורונה?
"אנחנו שנינו כל היום בבית ואנחנו שומרים על עצמנו ובעיקר מטפסים על הקירות. אוכל הבת שלנו מזמינה לנו ואנחנו מקווים שזה יסתיים במהרה. אני רוצה עוד ליהנות ממה שנשאר לנו. לפני 20 שנה, הקמנו בצומת סירקין, אנדרטה לזכר היתומים שהגיעו ארצה וכל שנה אנחנו נפגשים שם ביום השואה והשנה יש שינוי ואנחנו לא יכולים להיפגש. אני מקווה שאני עוד אוכל להמשיך לעשות ולהרצות גם אחרי שהקורונה תסתיים".

רות הראל

# # #

רות הראל אלברג בת ה-77 נולדה בכפר מציליסט בקצה פולין סמוך לגבול עם רוסיה. בימים אלה של משבר הקורונה היא לא יוצאת מביתה. "הדבר שאני רוצה יותר מהכל זה לחזור לעבודה בחברת ביטוח בה אני עובדת וכולם יצאו לחל"ת. כל היום אני בבית, קצת מנגנת באורגן, פותרת תשבצים ובעיקר מעבירה את הזמן", היא מספרת.

ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה רות מספרת לנו את הסיפור שלה: "אבי ואח של אמא שלי ברחו לרוסיה והתחבאו באוניה גלילה וכך הם ניצלו. אמא שכבר הייתה בהריון מתקדם לא יכלה לברוח ואני נולדתי במנזר בכפר. כשהסתיימה המלחמה במאי 1945, אבי ודודי הלכו לכיוון פולין וכך מצאו את אמא ואותי על הידיים. כשהורי נפגשו, אמי סיפרה לאבי שהיא לא נתנה לי שם, כי היא חיכתה לו והם החליטו לתת לי את השם גאלה, על שם האוניה גלילה שבה אבי התחבא והיום נמצאת בעתלית. כשהגענו לאוסטריה יחד עם ארגון הג'וינט, ההורים קיבלו דירה ובשנת 1946 אחותי נולדה. אני זוכרת שבתור ילדה קטנה, כשהייתי רואה באוסטריה שוטרים, הייתי מתחילה לבכות מפחד ולא היו יכולים להרגיע אותי. כל הזמן הייתי צועקת לאמא שלי באידיש שהם רוצים לקחת אותי".

רות עלתה לארץ עם המשפחה במרץ 1949, כשהייתה בת חמש. "ההורים לקחו אותי לקיבוץ אושה. שם הייתי כשנה והורי עם אחותי התגוררו בתל אביב, אני הצטרפתי אליהם כעבור שנה. הורי התחילו לעבוד בבית חרושת בגבעתיים, אבי שלמד פיסיקה ומתמטיקה הפך להיות מנהל המפעל ואמי שהיתה מאוד חלשה עבדה גם כן במפעל. אני זוכרת שמי שגידל וטיפל בנו היה אבי, שדאג לבשל ולקניות בבית, כי אמא לא יכלה".

רות, למדה בבית הספר "אילון" שם גם שרה במקהלה, דבר אותו היא עושה עד היום. היא התגייסה לצבא וכעבור שנה בגיל 19 הכירה את בעלה ונולדו להם ארבעה ילדים. "לפני כ- 20 שנה התגרשנו", היא מבקשת לציין. לרות ארבעה ילדים, נכדים ולאחרונה נולדה לה גם נינה.
איך את מעבירה את התקופה של הקורונה?
"אני נמצאת בעיקר בבית, הביאו לי אוכל מעמך והעירייה, ואני משתדלת קצת לרדת לעשות סיבוב קצר, על מנת להזיז את הרגלים, כי יש לי איתן בעיה. אני בקשר עם הנכדים ששואלים לשלומי ומאוד חסר לי לשיר במקהלה ולחזור לפיתוח קול שאני מאוד אוהבת. זו תקופה מאוד לא נעימה, אבל אנחנו נעבור גם אותה. אין לי ברירה, אני חזקה ועברתי דברים קשים יותר".

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו