סיפורה המרגש של טובי סאו: "הבהרתי לכולם שאני חוזרת לשרות מלא"

בשנת 2008 החליטה טובי סאו לעשות שינוי בחייה. היא הפחיתה ממשקלה 45 ק"ג והחלה לרוץ, כמעט בלי הפסקה. היא הפכה להיות מרתוניסטית. אבל אז חייה התהפכו. אצל סאו, אז בת 37 וכיום בת 48, גילו מחלת טרשת נפוצה. באותה תקופה הייתה סאו רב סרן בצבא. וכך, באמצע החיים, עם שלושה ילדים קטנים, הבינה שהחיים ארגנו לה פרויקט איתו היא צריכה להתמודד. לא מעט אנשים סביבה ניסו לשכנע אותה לסיים את השירות הצבאי ולהתפנות לטפל בעצמה, אך טובי החליטה להמשיך קדימה ולנצח. בשנתיים האחרונות היא מעבירה הרצאות עם הסיפור האישי שלה.
"הסיפור שלי מתחיל לפני 12 שנה, כשאני מפקדת יחסית בכירה, מפקדת על בסיס ודי עפה על עצמי", היא מספרת. "אני הייתי אחרי שינוי מהותי באורח החיים שלי. השלתי 45 קילו שאותם אני משמרת עד היום והצטרפתי לקבוצת הריצה של טל. הפכתי להיות מרתוניסטית ועד היום אני רצה כל יום 10 ק"מ. אבל אז, כשהרגשתי שאני בשיא, אני מגיעה לבדיקה בבית החלים בעקבות בעיה מוטורית ביד, משהו עם כתב היד משובש וזה מסתיים בזה שהרופא אומר לי שיש לי מוקד ענק בגזע המוח. המוקד הזה מביא אותי להתמודדות עם הבנה שכנראה אני נכנסת לביופסיה ראש ומאוד יכול להיות שבגלל שהמוקד נמצא במקום עמוק, לא בטוח שאצא מההליך הזה בצורה שלמה, וזאת בלשון המעטה. נפרדתי מהילדים, כשהבכור שלי אופק היה בן 10 והתאומות שחף ומרום היו בנות 8, נפרדתי מבן הזוג. כמו אשת צבא אמיתית, השארתי וואה שאומרת לציון בעלי, מי האישה שאני מבקשת שתחליף אותי, עד לרמה איך היא צריכה להראות, איך היא צריכה להיות עם ילדי וגם הקצבתי לו כמה זמן מותר לו להיות עצוב כשאני איננה. אבל בסופו של דבר, בדרך נס, התקבלה חוות דעת נוספת מרופא מומחה בחו"ל שמבקשת להמתין עם פתיחת הראש ולא להיכנס להליך הזה, והוא מבקש לבדוק אפשרות שמדובר בטרשת נפוצה".
במשך כחצי שנה הייתה טובי בתהליך של בדיקות ואשפוז יום. "בעצם, בחצי השנה הזו קיבלתי אלי לאשפוז את כל מערך הפיקוד הצבאי שעבד איתי. כולם רצו להבין איך יכול להיות שקצינה עם פרופיל 97, בריאה ומרתוניסטית, חולה במה שחליתי. את כולם הרגעתי. לא חיפשתי אשמים ואמרתי שלא רק שאני אתמודד, אלא גם אחזור לשירות צבאי בצורה מלאה. באותה תקופה הייתי מדריכה ראשית של כל מערך מגן, שזה מערך של משקיות הוראה ופיקוד, הייתי אחראית על כל סגל ההדרכה. הרגעתי את כולם ואולי אפילו את עצמי, ואמרתי שאני לא לוקחת את הפנסיה הרפואית ולא משתחררת. אמרתי שלא רק שאני חוזרת לשרת בצבא, אני גם לא מתכוונת לוותר לעצמי וחוזרת לשירות מלא ואשתחרר כמו כל קצין שמשתחרר משירות קבע, כפנסיונרית מן המניין".
טובי קיבלה פרופיל 21 שמשמעותו היא שהיא נכנסת לקטגוריה של מתנדבת. "הגעתי לקצין רפואה ראשי והבהרתי לו שאני לשירות הצבאי חוזרת עם הפרופיל ה-21 הרפואי שלי ולוקחת אחריות מלאה ושלא יפריעו לי לחזור לשגרה. הייתי כמעט שש שנים בתוך הסרט הזה של שירות בצבא, למרות המחלה, תפקוד בצורת המיטבית, כי חובת ההוכחה הייתה עלי ובכל אופן כך הרגשתי".
לא היה קשה?
"קשה זה עניין שיפוטי. אני חושבת שזה מה שגרם לי לקום כל בוקר, לשים מדים ולהגיע לשירות, משהו בשליחות ובמחויבות. זה חלק מהבריאות הנפשית שלי. זה נכון שאנשים מסביב הרימו גבה ובתחילת הדרך כולם הלכו על ביצים מסביב שטובי לא תתעצבן ולא יהיה לה קשה. אבל מהר מאוד שוכחים, ברגע שאתה מתנהג בצורה טבעית אנשים שוכחים וחוזרים לשגרה".
מהצבא השתחררה טובי בגיל 42, כמו כל קצין אחר. "מבחינתי לא הייתה דילמה וביום שהשתחררתי ידעתי שאני מחפשת את השליחות הבאה וזכיתי לנהל את 'הבית של בנג'י' – בית לחיילים קרביים בודדים ברעננה. לאחר מכן, במשך שנה, הייתי מנהלת פנימיית 'בית הבוגר' בכפר הנוער בית הדסה, בית שבו מתגוררים בנים בגילאי 8-18 שמוצאים מהבית בצו שופט. לאחר מכן הספקתי עוד שנה לנהל את מתנ"ס מטלון בפתח תקווה ולהתחיל ולהוביל מהלך של טיפול בילדים עם צרכים מיוחדים".
המון שינויים בתקופה כל כך קצרה.
"ניסיתי, וכל פרק היה תורם ומעניין בפני עצמו. בשלב מסוים הבנתי שיש לי את היכולת והכישרון, בורכתי לעמוד על במות, ללוות, לסייע, להרצות ולהעביר סדנאות, לעשות כל מה שנוגע בהתמודדות במצבי משבר ולחץ ומאז אני עושה חיל בתחום הזה. אני מרצה בצבא, מרצה בלא מעט רשויות, בארגונים פרטיים, חברות הייטק, חברות גדולות ועוד. אני מעבירה סדנאות ברמה רשותית, למשל לנערות במצוקה במועדוניות. אני מגיעה לכל מקום שבתחושה שלי אני יכולה לתרום בו. לא בורכתי חלילה בכך שחליתי, אבל כן בורכתי בלזהות את העוצמות והחוסן והיכולת שלי לגעת ולשנות מציאות להרבה מאוד אנשים שחשובים לי, שנוגעים בי".
כיום, בנוסף לכך שהיא מרצה על הסיפור האישי שלה תחת הכותרת "הבחירה בחיים", היא גם מנהלת את להקת הקאברים "like cover band" וכן מנהלת את ארגון תנופה ערב – נשים עצמאיות, נטוורקינג וקהילה, פתח תקווה.
מה מצבך הבריאותי כיום?
"אני חיה את המחלה, יום יום. איכות החיים הולכת ומדרדרת, אני חיה מהתקף להתקף. נכון שהפער בין התקף להתקף הוא יחסית משמעותי ולפעמים יכול לעבור יותר משנה ושנתיים. ההתקף המשמעותי האחרון שזיהיתי היה לפני כארבע שנים והצריך ממני להגיע לבית החולים ולטפל בעצמי. אבל זו המודעות, ההבנה שאני לא כל יכולה, שיש חולשה תמידית בגפיים, בידיים וברגלים. כיום כשאני רצה 10 קילומטר, בקילומטר השביעי אני יודעת שיש לי חולשה ברגל שמאל שמצריכה ממני להמשיך ולרוץ על הליכון ולא בחוץ, כי חלילה אני יכולה למעוד או לרסק את הרגל. אתה לומד לחיות עם המגבלות והקשיים ויחד עם זאת ובאותה נשימה, אני אומרת שלא כל דבר שקורה לי, אני משייכת לטרשת, אני בוחנת, נותנת 24 שעות להיות בתוך זה, לנסות להבין ולזהות מה הגוף משדר לי. במשך 7 שנים הזרקתי קופקסון, בשנים האחרונות בגלל ההחמרה, עברתי לכדורים שיותר קלים מזרקות, אבל יש להם תופעות לוואי יותר קשות. אני חיה בשלום עם הטרשת שלי. זו אמירה, זאת בחירה ואני כל הזמן בדיאלוג, במשא ומתן איתה, שהיא לא תפריע לי ואני לא אפריע לה וברוך השם, שלא יהיה יותר גרוע. למדנו לחיות זו לצד זו, בחיבוק גדול וברגישות גדולה מאוד".