"יש אצלנו דתיים, חילונים, גברים, נשים, הורים לילדים הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים ועוד"

"אני לא ידעתי על הנטיות של הבת שלי", מספרת א', אמא לילדה בת 18 וחצי שיצאה מהארון לפני כשנה. א' הצטרפה לקבוצת תמיכה של עמותת תהל"ה שנפתחה בעיר. הקבוצה תומכת בהורים ובבני משפחה של לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב). "בדיעבד, כשאני חוזרת אחורה, אני יכולה להגיד שהיא הייתה סוג של תום בוי, היא שיחקה עם פאוור ריינג'רס, והיו לה רק חברים בנים, היא לא אהבה שמלות ואני לא הייתי ערה לכך".
לפני כשנה שמה לב א' שהבת שלה עוברת סוג של משבר. היא ניסתה לברר, לשאול, אבל הבת לקחה צעד אחורה. "היא ילדה שבדרך כלל מאוד פתוחה, פעילה חברתית, לוחמת צדק, והרגשתי שהאור כבה אצלה. לקחתי אותה לשיחה, היא אמרה שקורה משהו, אבל היא מעדיפה שאני לא אשאל אותה וכאשר היא תגיע לגיל 18 היא תספר לי".
הזמן חלף, א' הבינה שבתה במצוקה. "הלכתי למקומות רחוקים ממש, חשבתי שאולי מישהו פגע בה או עשה לה משהו וכל פעם ששאלתי, היא הדפה אותי מחדש. מצד אחד רציתי לכבד אותה ומצד שני חששתי שקורה משהו", היא אומרת. באחד הלילות, א' כבר לא יכלה יותר והחליטה לעשות מעשה. "זה היה בחצות, היא ישבה מכונסת בעצמה, נתתי לה יד, הרמתי אותה מהספה, לקחנו שמיכה ונסענו לים. היה לה מאוד קשה לדבר, היא אמרה שהיא לא יודעת מהי וזו הסיבה שהיא לא רצתה לספר, היא הייתה מאוד מבולבלת ולא הייתה לה הגדרה".
היא יצאה עם בנות/בנים?
"היא לא יצאה עם אף אחת, היא הרגישה שהיא מבולבלת ואמרה לי שהיא חושבת שאולי היא לסבית, אבל היא לא בטוחה. ובעצם מאותו רגע היה ברור לי שזה כל כך לא משנה, ידעתי שהיא עוברת סוג של חיפוש עצמי ומנסה להבין מי היא. אמרתי לה שאני אוהבת אותה ושאני נמצאת בשבילה והכל מקובל עלי".
"ידעתי מהתחלה שזה לא התפקיד שלי לספר, אלא שלה והיציאה מהארון היא שלה", ממשיכה א' ומספרת. "לקח לה כמעט שנה לצאת. היה חשוב לה לצאת מול כל אדם קרוב באופן אישי, היא הזמינה לשיחות ונפתחה בהדרגה לאט לאט. חודש וחצי אחרי השיחה הראשונה שלנו, היא הכירה את בת הזוג שלה, שהפכה להיות בת בית אצלנו וזה שהיא מצאה בת זוג, עזר לה להבין שזה הכיוון והיא גילתה מה זה אהבה ולהתאהב".

אורנה אביאור, עידית קולטון. צילום זאב שטרן

"בתוכי הכל געש ורעש"

עמותת תהל"ה (תמיכה להורים של לסביות, הומוסקסואלים ביסקסואלים/יות וטרנסג'נדרים) החלה את פעילותה בפתח תקווה בחודשים האחרונים על ידי עידית קולטון ואורנה אביאור, שתיהן אימהות לילדים שיצאו מהארון, שתיהן מנהלות בתי ספר בעברן וכיום פעילות בעמותה. "התפקיד שלי בתהל"ה זה פרסום ושיווק ופתיחת קבוצות בכל הארץ", מספרת עידית קולטון, "וחשבנו שמן הראוי שגם בפתח תקווה תקום קבוצה. פנינו לרשות ולשירותי הרווחה על מנת לראות איך יוצרים שיתוף פעולה, הרשות עוזרת לנו לפרסם לשווק את פתיחת הקבוצה וכן נותנת לנו את המקום".
עיקר הפעילות בתהל"ה הוא קבוצת התמיכה. במסגרת זו נפגשים הורים ובני משפחה ובמהלך הפגישות הם יכולים להעלות שאלות, לשתף, לזכות בהקשבה, לקבל מידע ובעיקר להרגיש שהם לא לבד. "הקבוצה שלנו מאוד הטרוגנית", מסבירה אורנה אביאור. "יש אצלנו דתיים, חילונים, גברים, נשים, הורים לילדים הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים ועוד".
בנוסף קיים בעמותה קו קשב, אליו יכולים להתקשר הורים ובני משפחה ובו הם מקבלים תמיכה ואוזן קשבת. לצעירים ובוגרים להט"בים, קיים פרויקט "הורים בקפה" מפגש של הורי תהל"ה עם צעירים שיצאו מהארון וכאלה שבדרך לצאת ממנו שמתקיים במספר מקומות ברחבי הארץ. "כל המנחים בקבוצה הם הורים בעצמם לילדים מהקהילה, שעברו הכשרה מקצועית", מספרת קולטון. היא מסבירה שחלק גדול מההורים, חווים קושי או משבר כאשר בנם או בתם מספרים להם על נטייתם או זהותם המינית השונה ותמיכה של הורים שעברו חוויה דומה יכולה לסייע מאוד להורים אלה. "אני שמעתי על היציאה מהארון של הבת שלי דרך הטלוויזיה", היא מספרת. "יום אחד אני מקבלת טלפון להדליק את הטלוויזיה כי הבת שלי שהייתה בת 13 בסך הכל מתראיינת בתוכנית 'קלפים פתוחים' שעסקה בנוער ההומו לסבי בישראל. על המסך הכיתה הכתובית מיתר קולטון – לסבית והיינו מזועזעים. היא לא שיתפה אותנו ולא ספרה לאחיותיה. באותו תקופה אני הייתי מנהלת בית ספר ובאותו ערב הייתי צריכה להנחות אסיפת מורים, שמתי על עצמי מסכה וניהלתי את האסיפה כאילו דבר לא קרה, אבל בתוכי הכל געש ורעש. כשחזרתי הביתה, מאוד כעסתי עליה, שהיא לא מתחשבת בנו ובאחיות שלה, שלמחרת ספגו הערות פוגעניות והומופביות בבית הספר וזה היה מאוד טראומתי עבורנו".
בהמשך, לאחר שיחה רגועה יותר, גילתה עידית שהבת שלה הבינה כבר מגיל ההתבגרות שהיא ג'נדר קוויר – מי שזהותה המינית גם גבר וגם אישה. "היא מדברת בלשון זכר ולפעמים היא לובשת טי שרט כמו גבר והיא יכולה גם ללבוש שמלה ולהתאפר. מבחינתה היא בנאדם והמיניות היא עניין אישי שלה והיא לא צריכה להגדיר את עצמה ובוחרת לעצמה מתי היא מה. היא שינתה את שמה בהמשך לליאור והכינוי שלה הוא קולי וכך אנחנו קוראים לה. הרבה זמן חלף, הבת שלי כיום כבר בת 34, אבל עדיין לחברה הישראלית קשה לקבל זאת. אנחנו מהרגע הראשון קיבלנו אותה ואת החברות שלה כמו שהיא. נכון שיש לנו דאגות, מבחינת תעסוקה, הרחבת המשפחה ועוד. צריך להבין שהחברה מאוד הומופובית ולא מקבלת ולכן גם אני וגם בעלי מתנדבים בעמותה. כיום היא מרצה במסגרות שונות בנושאי מגדר, היא סטודנטית ומאוד פעילה ומוכרת בקהילה".

"הרגשתי בתוכי שהוא לא סטרייט"

אורנה אביאור היא אמא לשלושה ילדים, שני בנים שיצאו מהארון ובת סטרייטית. "כשהבן הגדול שלי היה בגיל 17 הרגשתי בתוכי שהוא לא סטרייט", היא מספרת. "הוא היה מאוד מקובל, היו לו הרבה חברות, אבל היה לו חבר אחד שהיה אצלנו הרבה והוא היה נוסע אליו. באיזשהו שלב, אמרתי לבעלי שזה לא סתם חבר וזה בן זוג שלו, בעלי אמר לי 'תשאלי אותו'. לבסוף הוא שאל אותו וקיבל את התשובה החיובית לה לא ציפה. אותו בן הוא כיום בן 30. "התקופה הראשונה שלנו כהורים הייתה לא פשוטה", ממשיכה אביאור ומספרת, "אתה חושש בעיקר מהפחד של החיים שיהיו לו, שהחברה לא תקבל אותו ותפגע בו".
שלוש שנים וחצי לאחר מכן יצא הבן השני מהארון, כשהיה בן 18. "אחותו ידעה והיא לא ספרה לנו", אומרת אביאור, "אני הייתי מנהלת בית ספר ולכאורה הכל היה בסדר, העולם לא התמוטט, כששאלו אותי תמיד אמרתי את האמת. לימים הבנתי אחרי שהצטרפתי לתהל"ה שבעצם אני מקבלת, אבל לא באמת השלמתי עם זה מבפנים".

"זה קודם כל להיות חלק ממשפחה"

א' הגיעה לתהל"ה בזכות בתה. "הבת של הזמינה אותי למפגש של קבוצת איגי בעיר שבו היא חברה", מספרת א'. "חשבתי שזה מפגש היכרות עם הקבוצה והמדריכים וזו הייתה פגישה עם המנחות של תהל"ה. זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לתהל"ה, שעד אז לא ידעתי על קיומה".
מה זה אומר להיות חלק מהקבוצה?
"זה קודם כל להיות חלק ממשפחה, אני מרגישה שזו מעין שליחות להיות בקבוצה הזו, אתה נחשף לעוד הורים שמגדלים ילדים שביום בהיר אחד יצאו מהארון. שיש להם את הילד שדמיינו שיהיה להם ופתאום החלום הזה כביכול מתנפץ ואתה מוצא את עצמך שבור ולבד. בקבוצה אנחנו פוגשים הורים שקשה להם מאוד להתמודד ומבחינתם זה סוף העולם. אני מגיעה מהמקום הזה של לחזק, כי אני מקבלת את הבת שלי ושום דבר לא השתנה, אבל מצד שני אני חושבת על הורים שהיו במצב שלי והיה להם קשה והם הפנו עורף לילדים שלהם ולא פתחו את הלב, כי היה להם קשה לעכל ולהכיל. אני רוצה בתור אמא שמקבלת לבוא ולעזור להם ובנוסף להתמודד גם עם פחדים שלי יש, כמו העתיד, האם יהיו לה ילדים, לא יהיו לה ילדים, האם היא תוכל להינשא, האם היא תוכל לעשות זאת בארץ. בכל מקרה אני שם בשבילה, להילחם עבורה ולעזור להורים אחרים, לראות מעבר לכאב שלהם, לראות את הילדים שלהם ולהבין שהילדים שלהם עצמם מתמודדים עם קשיים לא פשוטים. אני מצפה לפגישה הזו כל פעם מחדש, לשבת לפתוח את הלב, לספר מה חווינו, איך התקדמנו ואיזה צעדים משמעותיים עשינו לטובת הקשר עם הילדים. זה בית שנותן מקום לנו, ההורים, לספר, לשפוך את הלב, להתייעץ ולחזק מישהו אחר".
איפה הפעילות מתקיימת בעיר?
קולטון: "אנחנו לא מפרסמים את המקום ורק האנשים שבקבוצה יודעים את מקום המפגש והזמנים. המנחות פוגשות כל אדם שרוצה להצטרף לקבוצה, על מנת לעשות איתו תיאום ציפיות, לראות שהוא מבין לאן הוא בא לפני הגעתו לקבוצה, ואנחנו מאוד שומרות על הקבוצה כי חשוב מאוד האמון בה".
ניתן להצטרף לקבוצה בטלפונים- עידית קולטון- 0522217211, אורנה אביאור- 0523631048.
סודיות מובטחת.

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו