ההופעה חייבת להימשך: "אני תמיד מסיימת את שבוע חנוכה עם שברי מאמץ"

אחד הדברים שהכי מזוהים עם חנוכה, לצד הדלקת הנרות והסופגניות, הוא טירוף המופעים לילדים. בעוד ילדי ישראל מגיעים למופע ואחרי שעה, שעה וחצי (אמנם אחרי תורים ארוכים ופקקים בלתי נגמרים) הולכים הביתה מלאי חוויות, השחקנים, הזמרים, הרקדנים ואנשי ההפקה, ממשיכים בטירוף האין סופי של החג, משעות הבוקר המוקדמות ולעיתים לא מגיעים הביתה לפני חצות.
אז איך עומדים בעומס? שאלנו כמה רקדניות שסיפרו לנו על החג הכי עמוס בשנה מבחינתן.

מאי יטקובסקי. צילום פרטי

"בשבוע הזה לא יוצאים, לא מבלים ואין כוח לשום דבר אחר"

מאי יטקובסקי, 21, רקדנית בסטודיו של אתי פולישוק, מופיעה במחזמר "מיקי-עליסה בארץ הפלאות"

השחקנית הראשית במחזמר היא מיקי מוכתר ולצידה יככבו לינור אברג'יל, אלי יצפאן בתפקיד הכובען המטורף, נתן נתנזון הידוע כ"סבא נתי" בתפקיד זחל, מרטין אומנסקי ועדי נובינזון וכן שישה רקדנים.
"זו ההפקה השישית שלי שאני עושה בחנוכה. התחלתי להופיע בתיכון ומאז כל שנה אני מחכה לחנוכה על מנת לעלות כבר על הבמה", מספרת יטקובסקי שלוקחת חודש חופש מהעבודה על מנת להתכונן לטירוף. "אנחנו מתחילים את החזרות חודשיים לפני בסטודיו בפתח תקוה ובשבוע לפני החג אנחנו עוברים לשבוע טכני. זה שבוע מטורף של חזרות מהבוקר ועד הלילה. באותו שבוע אי אפשר לקבוע כלום וזה שבוע מאוד חשוב שכולם צריכים להיות נוכחים בו. החזרות מתחילות מידי יום בשעה 9:00, האיסוף הוא שעה לפני וזה יכול להסתיים בשעה 20:00, 23:00 ולעיתים גם מאוחר יותר, תלוי בתוכנית של אותו היום. השיא של השבוע הטכני הוא הפרמיירה שהיא גם מצולמת ואז אנחנו מתחילים בהופעות".
ההצגה 'מיקי – עליסה בארץ הפלאות' החליפה השנה את ההצגה 'גיבורי האור' והיא תרוץ ברחבי הארץ. היא מתחילה בהאנגר 11 בתל אביב ולאחר מכן תעבור לחיפה, ירושלים ובאר שבע. "בשבוע של חנוכה הבוקר שלי מתחיל כל יום בשעה 5:00 בבוקר", מספרת מאי. "אני קמה, מתארגנת ואז ההסעה אוספת אותנו להאנגר. אנחנו מגיעים שעתיים לפני המופע, עושים חימום, מסדרים את הבגדים, שותים משהו, מתאפרים ועולים על הבמה. יש ביום רצף של חמש הופעות עם הפסקה של כשעה בין המופעים".
והאנרגיות הן אותן אנרגיות במופע הראשון והאחרון?
"אני למודת ניסיון ואנחנו יודעות לחלק את האנרגיה שווה בשווה בין כל המופעים. זה לא פשוט להחזיק ארבע וחמש הופעות ביום, באותה אנרגיה כמו של המופע הראשון, אבל אנחנו משתדלים לתת את המקסימום בכל מופע. במופע האחרון כבר מרגישים את העייפות מצד אחד ומצד שני, נותנים את הכל, כי יודעים שזה המופע האחרון באותו יום" .
מה סדר היום שלך בשבוע של חנוכה?
"סדר היום מאוד מדוקדק. אני מתעוררת מוקדם בבוקר ומגיעה להאנגר, יש את המופעים ובסוף היום אני מגיעה הביתה ואין עם מי לדבר. אני ישר מתקלחת ולמיטה. בשבוע הזה לא יוצאים, לא מבלים וכמעט אין כוח לשום דבר אחר, כי אתה יודע שלמחרת צריך לקום שוב פעם מוקדם ויש אחריות מאוד גדולה. ההופעות שלנו הן בערך חודש, יש את השבוע של חנוכה, שהוא יותר מרוכז ובזמן הלימודים יש לנו שתי הצגות ביום אחר הצהריים".
ובסוף השבוע, איך הגוף מתפקד?
"אני תמיד מסיימת את שבוע חנוכה עם שברי מאמץ. בשנה שעברה היה לי נקע ברגל ולמרות זאת המשכתי להופיע. אבל אני שומרת על הגוף שלי, עושה חימום לפני, לא משתוללת בהפסקות ודואגת לעצמי".
את ממליצה לרקדניות נוספות לעשות את זה?
"ברור, זו חוויה מטורפת ואני לא רואה את עצמי עוברת חנוכה מבלי להיות על הבמה. כבר נכנסתי ללופ ומי שאוהבת לרקוד, זה ממלא אותה, עושה כיף וזו התקופה הכי כיפית שלי בשנה, למרות כל הקושי ושעות השינה המועטות"
ואחרי שזה נגמר?
"חוזרים לשגרה, חוזרים לעבודה וממשיכים לרקוד".

אירה דמיאננקו. צילום פאביאן קולדורף

"הגוף מאוד עייף ולכן סוף השבוע הוא מנוחה נטו"

אירה דמיאננקו, בת 28, רקדנית בלהקה הבוגרת של רויטל זבולונוב, מופיעה בהצגה מותק של פסטיבל

"אני מופיעה בהפקות כבר שמונה שנים", מספרת אירה דמיאננקובין חזרה אחת לשנייה. "יש לנו כל הזמן הפקות, בחנוכה, פורים ובפסח ובחנוכה זו התקופה הכי קשה".
היא מספרת שאת החזרות למותק של פסטיבל הם החלו בפרזנטציה בחודש ספטמבר, ונכנסו לחזרות מלאות בחודש נובמבר. "מדובר בחזרות של שלוש פעמים בשבוע ובשבוע שלפני המופע מדובר בחזרות של כל יום משעה 9:00 בבוקר ועד שעה 21:00 ולעיתים אף מאוחר יותר, תלוי מה מספיקים באותו יום", אומרת אירה.
זה מאמץ עצום, מה מביא אותך להופיע בכזו תדירות?
"זו התשוקה להיות על הבמה. בתור רקדנית את רוצה להופיע. הסיפוק שלנו זה לשמוע בסוף הריקוד את מחיאות הכפיים של הקהל שעומד ומריע וזה מאוד מרגש, מעלה חיוך ונותן הרגשה ממלאת".
מותק של פסטיבל מתחיל את סיבוב ההופעות שלו השנה בבאר שבע, משם ממשיך להיכל הספורט ביד אליהו, תל אביב, ומקנח בחיפה. בבאר שבע ובחיפה המופעים הן בשעות אחר הצהריים, בסוף יום הלימודים. "בשבוע של חנוכה יש לנו ארבע הופעות ביום, זה לא קל בכלל, אבל זו העבודה שלנו. ההופעה היא בממוצע שעה וחצי, כולל הפסקה של רבע שעה בין שני החלקים ובין מופע למופע יש לנו הפסקה של רבע שעה, עשרים דקות, תלוי כמה הצגות יש לנו ביום", היא מסבירה. את הבוקר היא מתחילה מידי יום בשעה 6:00 בבוקר ואחרי התארגנות קלה בבית, היא יוצאת לכיוון המופע, לחימום והתארגנות.
זה לא קשה מידי?
"אנחנו לא פסטיגל, אנחנו מותק של פסטיבל ולכן זה קצת יותר קליל. אנחנו יותר עושים ריקוד תיאטרלי ומשחקים על הבמה ואת הילדים פחות מעניין כמה פירואטים אני עושה על הבמה".
יש לך את אותן אנרגיות מההצגה הראשונה ועד האחרונה?
"אני משתדלת שכן למרות שלעיתים זה קשה. מבחינתי, כל הצגה שאני עולה, זה כאילו אני עולה פעם ראשונה על הבמה ואני נותנת 200 אחוז והאדרנלין עולה כל פעם מחדש. כשאני על הבמה אני לא רואה אף אחד, שיתנו לי את הבמה וכאילו מבחינתי זו הפעם הראשונה שאני מופיעה".
באיזה מצב מסיימים בדרך כלל את חנוכה?
"הגוף מאוד עייף ולכן סוף השבוע הוא מנוחה נטו ואני לא עושה כלום. נחים ואז חוזרים לשגרה".
ומהי השגרה שלך?
"ביום יום אני מורה מחליפה בריקוד, בגלל שאני רוצה לעשות כמה שיותר הפקות, אז אני לא יכולה להתחייב ליום מלא ובארצנו להיות רקדן זה לא קל. בנוסף, אני מנהלת את הגלריה לתלבושות אצל רויטל, עובדת בגלידריה ובעיקר שומרת על הבייבי שלי שהוא הריקוד".
את ממליצה להיכנס לתחום?
"ברור. זה לא קל להיות רקדן, אבל השנייה הזו שאתה עולה על הבמה, זה הסיפוק הגדול ביותר וזה מחפה על כל העבודה והקושי שיש לאורך השנה. אני התחלתי לרקוד בגיל 21, שזה גיל יחסית מאוחר ולכן קשה לי להתקבל לברודווי ומחזות זמר, אבל אני עובדת מאוד קשה, בטוחה שאגיע לכך וממליצה לרקדניות צעירות להשקיע כבר מגיל צעיר".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרואיד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק של "מלאבס"

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "מלאבס"

אתי פולישוק. צילום אילן אסייג

"אף שנה אני לא מוותרת על חנוכה"

אתי פולישוק, בעלת סטודיו למחול

אתי פולישוק לא מוותרת על מופעי חנוכה ולמרות שהיא כבר 38 שנים בתחום וגידלה אלפי רקדניות, מידי שנה היא מתרגשת מחדש כאשר חנוכה מתקרב. "אנחנו רצים עם ההפקה הזו חמש שנים, הרקדניות שלי הופיעו עם גיבורי האור שהיה מאוד מוצלח והשנה זה מיקי בארץ הפלאות. בהפקה לוקחים חלק ארבע רקדניות ושני רקדנים, כולם אחרי צבא ומבחינתם זו עבודה לכל דבר. הרקדניות שמופיעות הן רקדניות שרוקדות אצלי כבר מגיל שלוש והן מאוד מקצועיות", מספרת פולישוק. "את החזרות התחלנו לפני כחודשיים בסטודיו שלי בפתח תקוה, לפני כשבועיים התחלנו חזרות אינטנסיביות בכל בוקר ועכשיו אנחנו נמצאים בשבוע הטכני ואז יוצאים לדרך עם המופע. הצוות הוא מאוד מקצועי וההפקה מאוד משקיעה בהכל. היא דואגת ליחס יפה ולכל דבר החל מאוכל ועד פינוקים. אנחנו נהנים מכל רגע. אני, למרות שהן כבר מזמן לא ילדות ומעל גיל 20, דואגת להן ומלווה אותן ולא רק אותן, גם את הבנות בסטודיו. אני מבקשת לדעת מה הן עושות, איך הן בלימודים ועם מי הן יוצאות, זה לא נגמר רק בפלייה ורלבה. למרות שאני כבר סבתא הן כמו הבנות שלי" .
וזה לא קשה לך ולבנות?
"לא ולכן אף שנה אני לא מוותרת על חנוכה וכל עוד שאני אוכל, אני אשאר בתחום הזה. מי שאוהב את זה נהנה מכל רגע, גם אם זה לקום כל יום בחמש בבוקר ולהופיע ארבע וחמש הופעות ביום", היא אומרת ומציינת שיש לבנות סדר יום קבוע, שמתחיל בהגעה למקום, איפור, חימום ועד העלייה לבמה. "הבנות הן משופשפות למדי והן אוהבות את זה", אומרת פולישוק.
ואחרי החודש המטורף?
"כל אחת הולכת לדרכה וממשיכה בעיסוקים שלי. מה שכן, הבנות נולדו לרקוד והן לא מוותרות על זה גם בשגרה. אני לא נחה, ממשיכה לפרויקט הבא וחוץ מההפקות הגדולות אני מתנדבת לעשות טקסים בבתי ספר עם התלמידות שלי, אנחנו רוקדות בבתי חולים, כי לא הכל זה כסף".