כשהיינו ילדים: הצום הראשון שלי

גלית בירן

"בבית הכנסת היו ספות ומזרנים לצמים שבחרו ללון בו"
גלית בירן

בירן נשואה, אמא לשלוש בנות והיא פעילה חברתית. "אני נולדת וגדלתי בפתח תקוה, ברחוב צה"ל", היא מספרת. "בתקופת ילדותי בשנות השבעים כולנו גדלנו יחד, היינו חבורה גדולה מאוד של ילדים. חיינו בתוך קהילה פעילה ופורייה שכללה בין היתר מפגשי שכנים וחברים מידי ערב מתחת לבניין או בדשא העגול סמוך לביתנו. בתקופה שכל ילד ומבוגר היו עולם ומלואו, היו שיחות מעמיקות וקשרי קהילה פורחים. לקראת תקופת חגי ראש השנה הייתה אווירה של התחדשות. החזרה ללימודים, הניקיונות, ההכנות לחגים, קניות ובישולים. כל השכונה כמרקחה. בתקופה זו היה נהוג כי הצום הראשון מתחיל בגיל בת המצווה, צום של חצי יום, הכוונה הייתה עד 12.00 בצהריים ליום הצום. אני זוכרת שזו הייתה התרגשות גדולה, יחד עם בנות גילי מהשכונה וחברות נוספות. סוג של טקס קבלה לעולם הגדולים, כבכורה לבית אבי הרגשתי גאווה והתרגשות גדולה. בבית הורי יש מסורת ליום כיפור, כל הבוגרים צמים. לאחר הניקיון והבישולים הפרסיים המסורתיים לחג, הדיון השנתי היה היכן משאירים האור דולק. אמא שלי נוהגת ביום כיפור להדליק נר זיכרון לחללי צה"ל זאת למרות שאין במשפחתנו נופלים, היא תמיד מסבירה לנו שהחיילים הם הילדים של כולם ויש לזכור ולהנציח. לאחר כל ההכנות והמקלחות, ירידת השכינה והשקט על המדינה, היינו לובשים את בגדינו הלבנים ויוצאים לאחר הארוחה המפסקת וכניסת הצום לבית הכנסת השכונתי. הצעידה המשותפת של כל אנשי השכונה וההתכנסות בבית הכנסת תמיד תיזכר בעיניי כמחזה מרהיב.
"בית הכנסת השכונתי שלנו היה ברחוב דגל ראובן, בית כנסת קטן עם גג אדום מתחת לעץ תות ענקי, בו כל השכונה הייתה מתכנסת לתפילה. בבית הכנסת היו ספות ומזרנים לצמים שבחרו ללון בבית הכנסת בזמן הצום. מפאת חוסר המקום הנשים עמדו בחוץ, במדרכה ובכביש. נהר של אנשים בלבן. ברקע קולות התפילה. לחבורה שלנו הייתה מסורת קטנה, לאחר התפילה היינו צועדים לביתה של חברתי הטובה רחל לצפות בכל 16 סוגי העוגיות שאמה הייתה מכינה לכבוד החג, ואחר כך לחשוב עליהן כל הצום. מאוחר יותר היינו נפגשים כל חבורת הילדים יחד לטייל ברחבי העיר ולחזור בשעות הבוקר. וכך היה כל שנה, אני זוכרת את הרגשת הסיפוק הגדולה לאחר הצום הראשון. לימים כשהתחתנתי ועברתי לבית משלי, אימצנו את מסורת בית הורי, גם בביתנו כל הבוגרים צמים מגיל 12. מאכלי החג מורכבים ממאכלי עדות המשפחה. אנו יוצאים ומטיילים בשכונה, נפגשים עם שכנים ומכרים, יושבים עם חברים בספסל מתחת לבניין עד שעות הבוקר, זאת בזמן שהילדים מסתובבים עם האופניים. הבנות נפגשות עם חברים שקבעו איתם מראש היכן להיפגש כמו פעם ללא טלפונים. את יום הצום עצמו אנחנו מעבירים בעיקר בשינה וקריאה של ספרים ועיתונים. ורגע לפני צאת הצום מתכנסים ליד בית הכנסת בשכונה כדי לשמוע תקיעת שופר.
"יש משהו קסום בעיני ביום כיפור ובשקט שהוא מביא איתו. חשוב לנו מאוד כהורים לנהל בית וחיי משפחה עם מסורת, חגים ומנהגים משפחתיים. אנו מאמינים כי מנהגים אלו ועוד מעבירים לבנותינו את חשיבות המסורת היהודית ואת היותנו חלק מהזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי במדינת ישראל".

לירז אסייג צילום נעמי ים סוף

"רציתי לצום לפני גיל 12 כדי להראות שאני יכולה ובוגרת"
לירז אסייג

אסייג, דוגמנית מובילה לפלאס סייז, מספרת: "גדלתי בבית חרדי. הצום הראשון שלי היה בכיפור בגיל 11 שזו שנה לפני בת מצווה, שאז החובה חלה עליי כי כבר נכנסתי לעול מצוות. רציתי לצום לפני גיל 12 כדי להראות שאני יכולה ובוגרת כמו כולם וזה מסמל שאתה שייך לליגה של הגדולים. אחי שצעיר ממני בשנתיים הוא חזן מוכשר והוא התחיל מילדות ממש לחזן. כל חג ומועד הוא תמיד היה עולה עם שליח הציבור וקטעים נבחרים הוא היה מחזן עם הקול המרגש שלו. ובאותו צום כיפור ראשון, אני זוכרת כשהוא שר על ההיכל כל בית הכנסת בכה מההתרגשות ובבית הכרחתי אותו לצום איתי שיהיה לי קל יותר. לא הייתה לו ברירה והוא צם וחיזן כבר בגיל תשע ואין אחות יותר גאה ממני.
"מידי שנה ההכנות לכיפור כללו את מנהג הכפרות שהיה כרוך בתרנגולות ומילדות סירבתי לעבור את זה, הייתי עומדת על זה שהכפרות יעשו בכסף ולימים ועד היום זה בכסף, ללא פגיעה בנפש של שום בעל חיים יותר. היום הצום עובר בהליכה ברחובות בעיר, בשקט הקסום הזה ללא תחבורה, בהתבוננות על החגיגיות שכולם לובשים ובעיקר התבוננות פנימה, אל חשבון הנפש הגדול, תפילות וזמן התנתקות מהפייסבוק / פלאפון / האינסטגרם וכדו'. כשאני נזכרת בילדות, אני זוכרת שהייתי באושר מטורף שיצא הצום ולא שברתי אותו ומאז כל כיפור אני צמה. זו שמירה על המסורת היהודית שערכיה חרוטים לי בלב".

ליטל נס

"הארוחה עצמה התחילה ארבע שעות לפני הצום ואכלנו קצת כל פעם"
ליטל נס

נס נשואה ואמא לילד, כלכלנית ויועצת נדל"ן בפתח תקוה. "אני זוכרת את הצום הראשון שלי, הייתי בת 11, התחלתי שנה לפני, לנסות לצום באופן חלקי, כי רציתי להתכונן לשנה לאחר מכן בה אצטרך לצום באופן מלא", היא מספרת. "התחלתי לצום עד היום למחרת בשעה 12 ואז נשברתי, לא סתם נשברתי אלא בשביל ביסלי גריל. אני זוכרת שהייתי בבית ספר עם החברות וכל הבנות בכיתה החליטו שאחרי הבת מצווה הן רוצות לצום וכמובן גם אני רציתי. אבל הייתי מוכנה כבר שנה קודם. אני הבת הקטנה בבית אז ככה שאצלי בבית כולם צמו אז הרגשתי כיף להיות עם הגדולים. באותו יום של הצום קמים בבוקר מוקדם ונוסעים לעשות כפרות, מנהג אצלנו במשפחה, קונים מלא עיתונים ומכינים את הבגדים הלבנים. אני זוכרת שהייתי מגהצת לכל האחים שלי. הארוחה עצמה התחילה ארבע שעות לפני הצום ואכלנו קצת כל פעם. היה מאוד כיף לשבת כל המשפחה יחד ולהעביר את ה־24 שעות, בהן רק מדברים ומשחקים רמי קוביות וטאקי. עכשיו, תוך כדי שאני מספרת מה היה ביום כיפור הראשון שלי, אני נזכרת שאת אותם הדברים עושים עד היום וכלום כמעט לא השתנה. אני זוכרת בתור נערה שבמהלך הצום ישנתי רוב הזמן, המזגן היה על 16 מעלות, החדר בחושך מוחלט. נפגשתי עם השכנות שלי ורכבנו יחד על אופניים. שעתיים לפני סיום הצום הייתי מארגנת את הבית, מתחילה להכין שולחן והאחים שלי הלכו לבית הכנסת. אחרי שהייתי מסיימת להכין הכל הייתי מצטרפת אליהם כדי לשמוע את השופר. אחרי שחוזרים מבית הכנסת ישר הייתי נכנסת להתקלח ואחרי זה התיישבנו ליד השולחן והתחלנו לאכול – ביצה רכה, לחם עם חמאה ודבש וכוס תה. בשנה שעברה הייתי בהריון מתקדם אז שתיתי רק מים, השנה זה עבורי יום כיפור ראשון עם הילד שלי רוי שהוא בן 7 חודשים, שנה ראשונה כאמא. יום כיפור נתפס מבחינתי ליום מאוד חשוב, אני באה מבית מסורתי, אצלנו כיפור זה חג עם המון משמעות".

אייל טייבי

"מבחינתי מאותו רגע הייתי שייך לקבוצה של הגדולים"
אייל טייבי

טייבי הוא פעיל חברתי ואיש נדל"ן, נשוי ואבא לארבעה. "הצום הראשון המלא שלי היה בגיל 12", הוא מספר, "לא הייתי מוכן לקבל את 'ההנחה' שהדת מאפשרת לבנים לצום בגיל 13.לאחר הארוחה המפסקת התלבשתי בבגדים לבנים חדשים שאמי קנתה לי במיוחד ליום שאני הולך לבית הכנסת עם סבי ז"ל ומבחינתי מאותו רגע, הייתי שייך לקבוצה של הגדולים והייתי חייב לשמור על כוחות ולא לאבד אנרגיה מיותרת בכדי שאצליח לעבור את הצום בשלום. כאחד שגדל בשכונת פג'ה שהיא שכונה של בתים פרטיים בעיקר, אני לא אשכח את הריח של עצי הגואיבה שהיו נמצאים ברוב החצרות. כילד רעב שהולך וחוזר מבית הכנסת במהלך הצום מספר פעמים ועובר ליד אותם עצים המחשבה היחידה שהייתה לי זה איך שאני חוזר מבית הכנסת ומטפס ישר על העץ הראשון. לאחר התפילה, בערב, היינו נפגשים בשכונה עם חברים עד שעה מאוחרת בכדי שאוכל גם לקום מאוחר בבוקר, אבל זה לא עבד. הרעב העיר אותי מוקדם יותר מיום רגיל. מאז ועד היום אני צם ובשנים האחרונות נמצא כמעט כל הצום בבית הכנסת. ואם להגיד את האמת, אז הזמן עובר שם הכי מהר".

אמנון מעבי. צילום זאב שטרן

"הייתה תחרות סמויה בין הילדים מי מצליח לצום"
ד"ר אמנון מעבי

מעבי הוא בן 66, סופר ותושב מחנה יהודה. "אני זוכר את יום כיפור הראשון שלי, בגיל 9 או 10, ואני זוכר שהייתה תחרות סמויה בין הילדים מי מצליח לצום", הוא מספר. "היינו הולכים להתפלל, בוודאי. אחרי זה היינו הולכים לגן בן צבי שברחוב רוטשילד או לגן צמר שברחוב שפירא, שם היינו נפגשים חברה מבית הספר ומעבירים את הזמן. היינו ישנים מאוחר וקמים מוקדם כי צריך להתפלל ואסור לחפף. האווירה בחג הייתה קדושה".
הוא מספר על הלבוש והאווירה בתקופת ילדותו: "דווקא עכשיו בשנים האחרונות אני לובש לבן בחג. כילד הייתי הולך רגיל, ולא בלבוש מיוחד. אסור רק הנעליים יהיו מעור, אך כל היתר רגיל לחלוטין. עד היום המפגש במרכז מחנה יהודה הוא מפגש קבוע ומגיעים אליו המונים ביום כיפור, מכל הגילאים. בתקופת ילדותי, חס וחלילה, אף אחד לא דיבר על אופניים. לא היו אופניים, ובטח שלא רכבים. לא היו אופניים לא לי ולא לחברים שלי, רק בית כנסת ואווירה של יום כיפור. שנים לאחר מכן, בתקופת מלחמת יום כיפור, הייתי ברמת הגולן ונסעתי ביום כיפור במלחמה וזה היה נראה לי מאוד מוזר. היה לי קשה להבין את זה".
לפני הצום הם היו אוכלים מאכלים ייחודים. "היינו אוכלים מאכל שנקרא עסיד, שזה בצק שאותו אוכלים לצד מרק תימני. זה מאכל שהיה 'סותם' אותנו לכל הצום והיה מקל עלינו את המשך הצום. הבעיה שלנו בצום כילדים הייתה המים והצמא. היינו מוציאים הרבה אנרגיה כי היינו הולכים עד למרכז העיר ברגל וזה לקח לנו הרבה זמן. פעם הכבישים לא היו סלולים כמו היום אז היינו עושים כל מיני עיקופים ואיגופים. אחרי הצום היינו אוכלים מרק תימני, וישר יוצאים לבנות סוכה, ואני עושה את זה עד היום. אחרי שהיינו מותשים מהצום היינו מתחילים לבנות סוכה. אלו גם היו סוכות מעץ ולא כמו היום שבונים סוכה מכמה ברזלים וסכך מוכן. אני מאוד מתגעגע לתקופה ההיא. יש לי משם זיכרונות נהדרים. אני זוכר שיום לפני הצום, וכמנהג החג, היינו הולכים כילדים לקבל מלקות לפני כיפור, והיינו הולכים עם מעיל כדי שלא יכאב לנו. לפעמים היינו מעלימים את הכלי שאיתו היינו מקבלים את המלקות, אך תמיד היו מוצאים לכך פתרונות אחרים".