“אני לא רוצה להתעורר בעוד 15 שנה ולגלות שאחת מהילדות שלי חולה”

אחרי שמונה שנים בהם היו חלק מהקהילה, פעילים בשכונה ובבתי הספר, החליטו במשפחת הדר לעזוב את העיר. ענבל, אמיר ושלושת הבנות, יעברו בקרוב למקום אחר, צפונה מפתח תקוה. ההחלטה הייתה קשה. הם עוזבים למרות האהבה לשכונה ולתושבים, ובגלל זיהום האוויר. הם מבהירים שמבחינתם הבריאות חשובה יותר.

“הסיבה היחידה שאנחנו עוזבים פה זה זיהום האוויר והמאבק בנושא שהסתיים בקול ענות חלושה. אנחנו אוספים את הבנות ועוזבים את החברים ובתי הספר ומתחילים דף חדש, במקום אחר, ממש מאפס”, אומרת ענבל. “אנחנו מקבלים המון תגובות מהאנשים על העזיבה שלנו. מצד אחד אנשים שבשוק שאנחנו עוזבים, אבל יש גם תגובות על המצב הבעייתי שגרם לנו לעזוב. יש לא מעט אנשים שאומרים לנו שאנחנו נוהגים בחוכמה והבריאות באמת הכי חשובה”.

בין המשפחות הראשונות

ענבל הדר, הגיעה לשכונת אם המושבות הוותיקה לפני 21 שנה, יחד עם הוריה כשהייתה בת 18 בלבד. המשפחה של ענבל הייתה בין המשפחות הראשונות שרכשו דירה בבניין הראשון שעלה על הקרקע בשכונה. ענבל התאהבה. בשכונה, בתושבים, בקהילה. היא הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהעשייה השכונתית, פעילה חברתית וגם כשהיו קשיים בשכונה, והיו לא מעט כאלה, תמיד ראתה את האור בקצה המנהרה. “אני מאוד פעילה בשכונה”, היא מספרת, “אני מנהלת את תחום הקהילה בקבוצת השוות, חברה בוועד הגנים, בתי הספר ובוועד ההורים העירוני, אני הקמתי את עץ המוצצים בשכונה החדשה והוותיקה ואני מאוד מחוברת ופעילה. אין דרך להיות מחוברים יותר ממה שאנחנו”.
באופן טבעי וברור, ענבל פעילה בשנתיים האחרונות גם במטה המאבק נגד זיהום האוויר בשכונה. “הבנות באו איתי מספר פעמים להפגנות, הן הכינו שלטים ואני והקבוצה עשינו כל מה שאנחנו יכולים”, אומרת ענבל. “הבאנו עו”ד, אספנו כספים ונציגים שלנו היו בכנסת ובבתי המשפט, אבל לצערי אנחנו הרגשנו ועדיין מרגישים שאין מענה ובטח ובטח מהעירייה. גם אם יהיה שינוי, הוא תלוי בחירות וגם אז זה ייקח עוד הרבה זמן ואין לנו את הזמן הזה”.

היא מציינת שבחודשים האחרונים הם שומעים על אנשים שחלו. “אין אפשרות לקשור את המחלה שלהם בזיהום האוויר”, היא מדגישה, “אבל מצד שני, אני סבלתי כמעט חצי שנה מדלקות עיניים חריפות שאף אחד לא ידע להגיד לי מה הן, היו לי צריבות בעיניים ואף רופא לא הבין ממה זה נובע. השיא היה כשבאוקטובר האחרון נסענו כל המשפחה לטיול בבודפשט לשבוע, יצאתי מהארץ אחרי ארבעה ימים משתעלת ללא הפסקה, מתעוררת באמצע הלילה ולא יודעת מה יש לי. הגענו לבודפשט ובסוף היום הראשון הפסיק לי השיעול. חיכיתי כמה ימים והעליתי פוסט מהחופשה שאני מרגישה שיש שינוי בגוף שלי, שיצאתי מהמקום המזוהם ואני נושמת ולא משתעלת. כשחזרנו מהחופשה, כעבור יום הכל חזר אלי”.

אמיר מוסיף: “ההחלטה לעזוב את אם המושבות הייתה די קלה, כי אתה מבין שאתה עובר למשהו שהוא לטובת הבנות והמשפחה שלך. ראינו שעובר זמן ודבר לא קורה, הזיהום ממשיך, ככל שאתה נאבק ורואה מסמכים, אתה מגלה שזה חמור יותר ואני לא רוצה להתעורר עוד 15 שנה ולגלות שאחת מהילדות שלי חולה”.

משפחת הדר. צילום עזרא לוי

בדקו את ראש העין

משפחת הדר מונה כאמור חמש נפשות: ענבל, אמיר שהוא קבלן שיפוצים בשכונה, ושלוש בנות, בארי בת שמונה וחצי שתעלה לכיתה ג’, נריה בת שבע שתעלה לכיתה ב’ וכרמי בת השנתיים וחצי. “אנחנו מתגוררים בשכונה בדירת גן מקסימה, חמד של בית וכשהחלטנו שאנחנו עוזבים התחלנו לבדוק ביישובים מסביב לפתח תקווה”, מספרת ענבל. “בדקנו את ראש העין ויש לה צרות משלה, קו מתח חשמל, תחנת גז והיא גם מזוהמת בסביבתה. ראש העין הייתה יכולה להיות בחירה טובה עבורנו, כי זה גם קרוב לפתח תקווה וגם הבת שלנו בגן בקיבוץ עינת. היינו שם שלוש פעמים, ראינו בתים פרטיים, אבל אנחנו לא נחליף צרה אחת בצרה שניה ומטה מאבק אחד במטה מאבק אחר. ראינו גם בגני תקווה, אבל מאוד יקר שם ולכן זו האופציה שנשארה לנו. צריך להבין שאנחנו מאוד משפחתיים. ההורים שלי מתגוררים בנווה גן ואין יום שאבא שלי לא בא אלינו. מדובר בשינוי שיש לו הרבה השלכות עבורנו, אבל לא הייתה לנו ברירה”.

יש הרבה אנשים שאומרים שיש זיהום אוויר בכל מקום.
“לפני שנסענו לראות בתים בתל מונד נכנסתי לאתר איכות הסביבה, להכיר את המקום ולבדוק ברדיוס שלו את האנטנות הסולריות שבקרבת מקום ואת המפעילים. יש אנשים שיגידו שיש זיהום אוויר בכל מקום, אבל אני לא מדברת על זיהום מתחבורה, ומהשגרה של מדינה מערבית, אלא ממפעלים. בפתח תקווה יש לפחות 10 מפעלים שמדורגים ברמת סיכון A שאסור שיהיו ליד אוכלוסייה ואת זה אין בכל מקום. אנשים פה סובלים ממיגרנות חודשים. יש לנו חברים שעברו לשכונה מרעננה ומהרגע שהם הגיעו לפה הבן שלהם עם משאפים ואסטמה קבועה. יש לנו חברים בשכונת אם המושבות החדשה ואי אפשר לשבת אצלם במרפסת מבלי לסבול מצריבה בעיניים”.

ולמה חשוב לך שיידעו שאתם עוברים?
“שאולי זו תהיה מתנת הפרידה הקטנה שלנו, ובגלל שאנחנו עוזבים מישהו יתעורר ויבין שעם כל הכבוד לארנונה שהמפעלים משלמים פה, יש פה אנשים שחיים והעובדה שאף אחד לא עושה שום דבר להוציא אותם מהשכונה, זו קטסטרופה שתתגלה עוד כמה שנים, כשיהיו נתונים מסודרים כמו שיש במפרץ חיפה. אני לפחות יודעת שעשיתי כל מה שאפשר. יצאתי להפגנות, כולל לשכב על הכביש על מנת לזעוק ושאנשים יתעוררו, פניתי לכל מקום ולכל גוף אפשרי, אבל כרגע במקום האישי שלי כמשפחה, הגיע זמן לקחת אחריות ובגלל זה החלטנו שהמעבר יהיה מהר וכבר באוגוסט אנחנו לא פה. הבנות יתחילו מסגרות חדשות”.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרואיד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק של "מלאבס"

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "מלאבס"

יש אנשים שטוענים שאין ריח והם לא מבינים על מה כל המהומה.
“רוב הזמן אנחנו באמת לא מריחים. אנחנו מתגוררים בוותיקה ואין פה כמעט ריח ולכן אפשר להבין את התושבים שאומרים את זה. זה כמו אלוהים, שאנשים לא רואים אותו ולכן אין להם הוכחה שהוא קיים. אבל אנחנו סובלים מצריבות קשות בעיניים, אסטמה ומחלות נוספות. זה מתחיל בעיקר בלילה בין השעות 24:00-1:00, בשעות האלה מרבית האנשים ישנים עם תריסים מוגפים ולכן הם פחות מודעים לכך ולא מבינים על מה אני מדברת. בגלל שאני באופן אישי מעורה במה שקורה ויודעת מה התוצאות של הבדיקות אני דואגת למשפחה שלי. באחד המפגשים בבית המשפט אמרה הנציגה של המשרד לאיכות הסביבה שיש עוד מקום אחד בארץ שדומה למה שקורה אצלנו והוא מפרץ חיפה. זה לא מעודד אותי ומהמקום של האמא האחראית ועם כל הקושי, החלטנו לעשות את השינוי”.

שריפת פסולת בג'לג'וליה. צילום אזרחים למען אוויר נקי

מה אומרות הבנות?
“הבנות מאוד פורחות פה בשכונה וגם אני. אבל למרות זאת, גם אצלן עלתה ההבנה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להישאר פה, שלא נתעורר עוד כמה שנים ונגיד שלא עשינו כלום. לכן החלטנו לעשות צעד קיצוני, אבל מבלי להתפשר על קהילה טובה, חינוך טוב ובית שנוכל להרשות לעצמו”.

והמשפחה והחברים?
“בהתחלה המשפחה לא הבינה כמה אנחנו רציניים. אבל הם יודעים שאנחנו מאוד אקטיביים ולא רק לוחצים על המקלדת, אלא מבצעים ולקח להם זמן להבין את השינוי שמתרחש. הם ראו את המקום החדש ונרגעו והיום הם מאוד גאים בנו ושמחים שאנחנו שמים את הבריאות והילדות שלנו לפני הכל. אצל החברים זה מתחלק לשתי קבוצות. יש את הקבוצה הגדולה שאומרת כל הכבוד וממש מפרגנים ותומכים ואומרים שהלוואי והיה להם את האומץ לעזוב, אבל הבעיה שלהם שהילדים גדולים וכו’. לכן אגב, אנחנו החלטנו לעשות את השינוי כשהבנות עדיין קטנות ויכולות להשתלב. יש את האנשים שאומרים שאין סיכוי שאנחנו עוזבים בגלל איכות הסביבה ושיש לנו עוד הרבה סיבות. אני שמחה שיש קבוצה גדולה שאומרת שיש לנו אומץ”.

עוזבים בצער רב

למעבר הזה יש עוד צדדים פרט לצד החברתי. אמיר, שהוא קבלן בנייה, בנה את העסק שלו בפתח תקוה. העובדים שלו מתגוררים בעיר וכך גם מרבית הפעילות העיסקית שלו. “הפרנסה היא פחות חשובה ואני מאמין שאני אסתדר בכל מקום, כמו שהסתדרתי בפתח תקוה”, אומר אמיר. “פתח תקוה היא עיר מדהימה ויש בה קהילה מקסימה ואנחנו עוזבים בצער רב. לצערנו אנחנו לא רואים את השינוי ואין לי מושג ממה זה נובע, האם ממניעים פוליטיים או כספיים, אבל לנו כמשפחה זה פחות מתאים”.

ענבל מסכמת: “אין ספק שאת התרומה שלי, אני אתרום גם בבית החדש. ברור שייקח לנו זמן לבנות מחדש ולהשתלב וכבר יצרתי קשרים. אבל כרגע בראש מעיני הן הבנות, שיסתדרו, שיהיו במסגרות טובות. אני ואמיר אנשים בוגרים ומהר מאוד נמצא שם חברים נוספים. כשאתה עושה צעד שאתה כל כך שלם איתו, זה משפיע על כל הרבדים, כי אם הייתי עושה צעד ממקום שאני רוצה בית פרטי, זה יכול היה ליצור אצלי ספקות על כך שאני מנתקת את המשפחה שלי, אבל הצעד שלי הוא שלם. אין לנו דילמות ואני בטוחה שיהיה לנו טוב במקום החדש, גם אם זה ייקח קצת זמן”.