גדולות מהחיים: הסיפור המיוחד של אורלי שטרית, לריסה הרוש, דרורה אטיאס ומיכל גדסי ביטון

אורלי שטרית
צילום אורן פלאי

"החגים הם כבר לא מה שהיו ואף פעם הם לא יהיו אותו דבר"

אורלי שטרית, אמא לארבעה (אחד נפטר) וסבתא לשלושה נכדים, איבדה את בנה שנהרג בתאונה ואת בעלה ששם קץ לחייו

לא מזמן הודיעה אורלי שטרית, תושבת העיר, שפעילה ותורמת ומוכרת לרבים מתושבי פתח תקוה, כי תתמודד למועצת העיר בבחירות המקומיות בקרובות בסוף אוקטובר השנה. אבל לצד החיוכים, הריצות האין סופיות והרצון לשנות ולהפוך את העיר ליפה יותר ולו בקצת, מתמודדת שטרית עם הכאב האישי שלה. לפני כארבע שנים, שכלה שטרית את בנה לילוש (אלי) שנהרג בתאונת דרכים. לילוש נפצע בצורה אנושה כאשר רכבו התהפך סמוך לצומת כפר אברהם. במשך שלושה חודשים נאבקו הרופאים על חייו עד שנפטר.
שנה וחצי לאחר מותו הטראגי של הבן אירעה טרגדיה נוספת במשפחת שטרית. הבעל והאב מישל, שהקים אנדרטה על שם בנו, קיים טורניר כדורגל לזכרו ועשה בכל שנה הפנינג פורים לילדי שכונת עמישב, לא עמד בכאב ושם קץ לחייו סמוך לאנדרטת הבן בספורטק עמישב. אורלי, שהכאב היכה בה פעמיים, נאלצה לצד הכאב האישי, גם לאחד את המשפחה, לחבר ולחבק את כולם. כיום, ארבע שנים אחרי, הודיעה שטרית שהיא מתכוונת לרוץ למועצת העיר עם הסיעה אותה הקימה. "כל חג וכל שבת זה קושי מאוד גדול עבורי", היא מספרת השבוע, כמה ימים לפני חג הפסח. "אני והבן הקטן שלי נוסעים לאמא שלי, נמצאים שעה, שעה וחצי, וחוזרים הביתה. מבחינתי, למרות שכולם עוטפים אותי מסביב ושהמשפחה שלי נמצאת שם עבורי ותומכת, החגים הם כבר לא מה שהיו ואף פעם הם לא יהיו אותו דבר. עצוב לי לומר, אבל אני כבר לא אוהבת את החגים, אלו ימים קשים, משפחות שלמות ישובות סביב השולחן, כולם שמחים ומאושרים ולי זה קשה. קשה לי לעשות את החג בבית כשהם לא נמצאים ולכן אני מעדיפה לא להתמודד עם זה בערב החג. אני מנסה לחייך ולהיות בתוך העניינים, אבל התחושות הפנימיות הן לא פשוטות. במהלך השבוע זה קצת יותר קל, כי אני עסוקה במיליון דברים ומדחיקה את זה".
עכשיו, אחרי השנים הקשות אותן היא חוותה, החליטה אורלי לרוץ למועצה במטרה לנסות ולשנות. היא רוצה לעזור לתושבים, ובעיקר לבני נוער שמגיעים ממשפחות קשות יום, לתת להם את האפשרות להצליח ולמנוע מהם להסתובב ברחובות. "הייתי רוצה שאנשים אחרים ילמדו מתוך המקרה האישי שלי ויצליחו להרים את עצמם", אומרת אורלי, "אני הייתי בתהום הכי גדולה שיש והבנתי שיש חיים ואסור לי לשקוע, שיש עוד אנשים שצריכים אותי. ואני מנסה למנף את זה לעשייה, ברגע שאני עושה, זה עושה לי טוב ואני מקבלת יותר, העשייה מברכת אותי ונותנת לי את הכוח והעצמאות לרוץ למועצה ולקבל הדים מטורפים על הצעד בו בחרתי. יש לי הפרדה בין החיים הפרטים שלי לבין העשייה הציבורית, בחוץ אני יכולה לחייך והחיים הפרטים נשארים שלי. עדיין קשה לי להכניס אנשים פנימה ולשתף אותם בתחושות שלי, אני אף פעם לא מספרת מי אני ואת הסיפור שלי, כי אני לא רוצה שירחמו עלי, אלא שיכירו את אורלי ואני לא חושבת שאני צריכה להכריז על זה שאני פוגשת אנשים חדשים.
"היום אחרי שבחרתי להתמודד, פתאום אני מגלה שיש עוד אנשים כמוני, שבחרו בחיים, למרות שיש נפילות, בעיקר בשבתות ובחגים, אבל הן קצת יותר קלות, לומדים לחיות איתן".

דרורה אטיאס. צילום זאב שטרן

"אנחנו יושבים ונזכרים בחוויות שעברנו ביחד, איך תמיד הוא שמח ומשמח את כולנו"

דרורה אטיאס, נשואה ואמא לתשעה, היא מאמנת נשים ומדריכת כלות. לפני כארבע שנים נדקר בנה נאור למוות. המשפחה פועלת עתה להקמת בית מדרש

בינואר 2014, לפני כארבע שנים, נרצח הנער נאור אטיאס בדקירה. בן 16 היה נאור ז"ל. הוא נרצח לאחר שניסה לפייס בין שתי חבורות שרבו בגינה ציבורית בעיר, אשר הוא לא היה חלק מהן. הרצח של נאור זעזע אנשים רבים ברחבי המדינה. במהלך השבוע אמרה דרורה: "את נאור גידלנו וחינכנו לכבד את הזולת כמו שהוא ולא משנה באיזה מעמד הוא נמצא. השם נתן, השם לקח, יהיה שמו מבורך, מה שהוא מחליט, אנחנו מקבלים את הדין והגזרה ואנחנו לא שופטים ולא כועסים על אף אחד".
שנתיים לאחר מכן, נגזר עונשם של התוקפים. הנאשם המרכזי שדקר את נאור למוות, נשלח ל־14 שנות מאסר אחרי שהגיע להסדר במסגרתו הורשע בהריגה ולא ברצח. על שני צעירים נוספים נגזרו עבודות שירות.
ארבע שנים לאחר הרצח של נאור, ואחרי שעברה תהליך אישי, אטיאס, שבחרה בחיים, מעבירה את זה הלאה, בהרצאות, בשיחות קבוצתיות עם בני נוער, בהעצמה נשית ובמפגשים אחד על אחד. "אני רואה את החינוך של הדור הבא מול עיני, דור טוב יותר, שלם יותר ומכבד יותר", היא אומרת השבוע.
בימים אלה, מתכוננים בבית משפחת אטיאס לחג. בין הניקיונות לסידורים, היא מוצאת מסמכים וציורים של נאור. "כל פעם אני מוצאת משהו חדש", היא מספרת, "לדוגמא באותו שבוע שנאור נרצח התחלתי קורס והשבוע מצאתי את החומר שכתבתי, בתאריך 31.12.2013, יום בו נאור היה עדיין בחיים. אני עדיין פוגשת את החברים שלו כשאני הולכת לקנות. נאור היה כמו חצי משפחה, הוא לא היה רק ילד אחד, אלא ילד שהכיל את כל המשפחה. הוא ילד מאוד דומיננטי והוא מאוד חסר לנו כל הזמן ובטח בכל ארוחת חג. אנחנו יושבים ונזכרים בחוויות שעברנו ביחד, איך תמיד הוא שמח ומשמח את כולנו. אנחנו משפחה שמחה מהסיבה שאין רע שיורד מלמעלה, הקדוש ברוך הוא לא עושה לנו רע, אלא מבקש שנתעורר ונאור היה קורבן של החברה. הוא אמנם לא נמצא איתנו פיזית בשולחן, אבל הוא תמיד איתנו ולא ממקום של עצבות, אלא אנחנו עושים דברים לעילוי נשמתו ושומרים על אופטימיות בקנאות".
רק לאחרונה פורסם שאטיאס מצטרפת לסיעה שהקימה אורלי שטרית ורצה למועצת העיר, אבל מהר מאוד הודיע אטיאס שהיא חוזרת בה ועוזבת את הפוליטיקה עוד לפני שבעצם נכנסה אליה. אטיאס מסבירה שחשבה שהיא מסוגלת, אבל מהר מאוד הבינה שהפוליטיקה היא לא בשבילה. "הייתה אלי פנייה והסכמתי", היא מסבירה, "אבל פתאום הבנתי שזה משהו שאני לא מתחברת אליו. קשה לי עם פוליטיקה, שהיא משהו לא נעים. אני לא רוצה להיתקל באנשים שאומרים משהו אחד בפה ומשהו אחר בלב, באנשים שמסתכלים לך בעיניים ומדברים איתך ובעצם מדברים לעצמם והם צבועים. היום קשה למצוא אנשים אמיתיים בפוליטיקה, אולי אם הייתי רצה למועצה הייתי חלוצה, אבל אני לא רוצה לחנך את העולם ולא רוצה להתחכך איתם, אלא לבוא ממקום טוב של עשייה", היא מסבירה.
משפחת אטיאס פועלת להקמת בית מדרש, כפי שמתארת דרורה: "אנחנו רוצים במשפחת אטיאס להקים בית מדרש משלנו, מועדון שישמש את הנוער ואת הנשים כאחד ואנחנו מנסים לגייס אנשים שיעזרו לנו לבנות אותו רוחנית וכך נתרום הרבה לחברה. אני חושבת שנאור היה סמל ודוגמא בין אדם לחברו, לא היה אצלו דתי או חילוני, הוא הסתכל על האדם כאדם ולא מדד אותם וזה מה שאנחנו רוצים לייצר, עולם טוב יותר. בכל מקום יש רוע והשקפה עקומה וזה דבר נורא וצריך להפוך את הרוע הזה לטוב. בנאדם יכול לייצר לעצמו מציאות טובה יותר וזה רק עניין של רצון".
היא מציינת שחוותה ועברה באופן אישי לא מעט שינויים בחייה ומדברת על ההשפעה של מותו הטראגי של נאור על חייה. "כל המתיקות באה אחרי המרור וזה חודש של אמונה", היא מסכמת, "תמיד בסוף כל התמודדות קשה מגיע משהו מתוק וכך גם ביהדות, בכל דבר יש משמעות ותמיד צריך להיות בנתינה, ברגע שאתה נותן, אתה מקבל בחזרה".

לריסה הרוש
צילום פרטי

"סוף סוף נחגוג כל המשפחה ביחד את החג כמו שצריך"

לריסה הרוש, נשואה לדוד ואמא לשלושה ילדים. זה החג הראשון שהיא חוגגת לאחר שעברה ניתוח השתלת כבד

חמישה חודשים חלפו מאז חזרה לריסה הרוש לארץ, אחרי שעברה ניתוח השתלת כבד בארצות הברית. הרוש שהתה בארצות הברית שלושה חודשים, שהיו קשים, מאתגרים ומלאי חששות. ועכשיו היא בנאדם אחר לחלוטין. אמנם היא עדיין במעקב רפואי ונוטלת תרופות, אבל סוף סוף היא חזרה להיות אמא עבור ילדיה.
אחרי הרבה שנים בהן לא חגגה את החגים ושהתה רוב הזמן במיטה, היא כבר סוף סוף מחכה שיגיע החג. "סוף סוף נחגוג כל המשפחה ביחד את החג כמו שצריך", היא אומרת השבוע, עם כל השמחה וללא חששות מהלא נודע. ברגע הזה, כמה ימים לפני פסח, אני חוזרת ומודה שוב ושוב לכל האנשים שעזרו, תרמו ועטפו אותנו לאורך השנים, כי בלעדיהם לא הייתי יושבת בשולחן פסח לצד הילדים שלי, לצד דוד בעלי ובני המשפחה. בלעדיהם לא הייתי פה היום ומבחינתי זה אושר גדול, אושר שקשה לי לתאר במילים".
תחילת הסיפור באוגוסט 2014. לריסה לא חשה בטוב. בטנה התנפחה, גופה היה חלש. אחרי שביקרה אצל הרופא ועברה סדרת בדיקות ואשפוזים, הסתבר לה שלא מדובר בשפעת. הסתבר לה שהיא זקוקה להשתלת כבד. הרופא נתן לה אז מקסימום שנה לחיות. מאז אותה תחזית פסימית עברו שלוש שנים, במהלכן הייתה מספר פעמים על סף מוות. רק אחרי שהמצב הלך והדרדר ואחרי שהבעל דוד דפק על כל שולחן אפשרי ולא וויתר, התקבל האישור מקופת חולים לצאת להשתלת כבד בארצות הברית והמשפחה התחילה בגיוס כספים על מנת לממן את ההוצאות הנלוות להשתלה.
בשנים האחרונות לריסה הפסיקה לעבוד והחיים שלה סבבו בעיקר סביב בתי חולים, תרופות ובירוקרטיה. היא נכנסה ויצאה מבתי חולים, עברה אין סוף ניתוחים על מנת להקל עליה מעט את החיים. את החמ"ל ניהל דוד בעלה שבין האשפוזים, הניתוחים הרבים שעברה והתפילות, גם החזיק משפחה, עבד וניסה לשדר עסקים כרגיל. "הדבר שאני הכי מרוצה ממנו הוא שאני סוף סוף חזרתי להיות אמא", אומרת לריסה. "אני יכולה לעזור לילדים שלי ויש לי את החשק ואת הרצון להיות איתם, להתעניין במה שהם עושים, בלימודים ובחוגים שלהם, דבר שעד עכשיו היה לי קשה לעשות. עכשיו אני נמצאת עבורם ולא הם עבורי, כי עד עכשיו זה היה נראה שהם הבוגרים ואני הילדה שצריך לטפל בה. עכשיו זה חזר למסלול ההגיוני".
מבחינה רפואית, ללריסה מצפה עדיין דרך לא קצרה. היא לוקחת תרופות ופעם בשבוע היא עושה בדיקות של סי.טי ואולטרה סאונד. "ניתוח השתלת כבד זה ניתוח לא פשוט ויש לזה השלכות מבחינת המערכת החיסונית", מסבירה לריסה. "המערכת החיסונית שלי מאוד נמוכה, אני צריכה לשמור על עצמי, אבל למרות זאת אין מה להשוות בין איך שהייתי לפני הניתוח ואיך שאני עכשיו. כרגע אני מתמקדת בלחזק את עצמי ואת המערכת החיסונית שלי. הרופאים לא ממליצים לי לצאת לעבוד. ההמלצה היא בשנה וחצי – שנתיים הראשונות לאחר הניתוח לא לעבוד ובעיקר להתחזק ולהתאזן. לאחר מכן, אחפש עבודה שהיא יותר סולידית, שפחות מאמצת גופנית ושיש בה פחות אינטרקציה עם אנשים, אבל כרגע יש לזה עוד זמן".
את ליל הסדר תחגוג משפחת הרוש עם המשפחה המורחבת. "כולם מתרגשים שסוף סוף אנחנו עושים את החג ביחד", מסכמת לריסה.

מיכל גדסי ביטון

"השבוע, שלוש שנים אחרי, נשב בליל הסדר, עם שני בנינו"

מיכל גדסי ביטון, נשואה לאלעד ואמא לבניה ובארי, מורה. עברה לידה שקטה בפסח לפני שלוש שנים

מיכל גדסי, לעולם לא תשכח את ה־19.3.2015. היא הגיעה לבית החולים ללדת את בתה השנייה, אבל חוותה לידה שקטה. "לידה שקטה, זה מהדברים שמצמררים לך הלב כשאתה קורא על כך בעיתונים או כשאתה שומע מחברה שזה קרה לחברה רחוקה שלה. ופתאום זה מגיע אליך", היא מספרת.
זה קרה מעט לפני פסח 2015. מיכל הייתה בחודש החמישי להריונה. הרופאים אבחנו שהמוח של הוולד קטן יחסית לגיל ההיריון והמליצו לבני הזוג לבצע הפסקת הריון. "האחוזים שיש נזק מוחי עמדו על 70. מיד התחילו שלושה חודשים של בירורים, ייסורים, כאבים, בכיות, התלבטויות והחלטות קשות אותן היינו צריכים לקחת ביחד, כזוג, כהורים", היא מספרת. בשלושת החודשים הללו עברנו אצל כל כך הרבה מומחי מוח העובר, בדיקות אם.אר.איי' ומה לא, על מנת שהתמונה תתחדד. בתור אנשים מאמינים בבורא עולם ובתור הורים שנפשם חפצה ומשוועת לילדה הזאת, ההחלטה הייתה כמעט בלתי אפשרית. אבל היינו מחוברים לקרקע. בתחילת השבוע ה־31, החלטנו על הפסקת הריון אחרי שהתייעצנו עם שלושה בתי חולים שכולם נתנו את אותה אבחנה, אותו פסק דין שמוח העוברית לא מתפתח והפעם האחוזים עמדו על 100 אחוז. יום הלידה היה יום קשה, התהליך היה כואב, כל כך כואב. הורי היקרים, ליוו אותנו, אותי ואת אלעד, צעד צעד. משפט שאבי אמר לי ואותו לא אשכח לעולם היה – 'רק אל תאבדי את האמונה'. ולא, לא איבדתי. כן, היה קשה, היו שאלות, תהיות של למה זה מגיע לי ולמה זה קרה, אבל יש דברים נסתרים מעינינו, אותם לעולם לא נבין. החלטתי שלא ארצה לראות את התינוקות המתוקה שלי, זה גדול עלי. לזה אני לא מוכנה. אלעד נפרד ממנה בשמי. התמונה שלה חרוטה במוחו, הוא חשב שזו חובתו בתור אבא להיפרד ולשלוח אותה למנוחת עולמים".
שלושה ימים אחר הלידה כבר הלכה מיכל למסיבה בגן של הבן הבכור שלה, שבועיים אחרי זה כבר יצאו לטיול בפסח. "החור בלב היה גדול מנשוא, אבל יש אוצר בבית, האוצר בן 3 וחצי, הוא נתן לנו את הכוח לקום בבוקר. שבוע אחרי הלידה, אלעד אמר לי בואי, הולכים לקנות אוטו, הג'יפ שכל הזמן רצית. לרגע הרגשתי שטחית, אבל הוא הסביר לי שגם הדברים האלה, השטחיים, הקטנים, החומריים, מנחמים ומרוממים את הנפש.
"השבוע, שלוש שנים אחרי, נשב בליל הסדר, עם שני בנינו", היא מסכמת ."את בני השני ילדתי בשעה טובה, ברוך השם, לפני שלושה חודשים בבריאות ובשמחה גדולה ועצומה. לכל אחד יש את המלחמות היומיומיות שלו, התמודדויות במגוון תחומים ואני מאחלת לעצמי ולכל עם ישראל לצאת מהעצבות, מהחרדות העצומות ומהפחדים שיש לנו ומלווים אותנו בעקבות קשיים ואובדנים, ולחיות בבריאות הנפש והגוף, מלאי אמונה ותקווה ומלאי שמחה אמיתית והודיה על הקיים, על הטוב הנוכחי".