תנו לנויה לנצח: "אם בת יכולה להיות טייסת, אין סיבה שהיא לא תשחק כדורגל עם בנים"

נויה גטניו-חיבה היא בסך הכל בת 13, אבל כבר יודעת מה היא תעשה כשתהיה גדולה. שחקנית כדורגל. והיא לא מתכוונת לתת לאף אחד להרוס לה את החלום. לא להתאחדות לכדורגל שנתנה לה בשנה שעברה אישור חריג לשנה אחת לשחק עם קבוצת הבנים והשנה היא צריכה להילחם מחדש על האישור. גם לא לקהל שמקלל בזמן המשחקים ולא לכל מרימי הגבה שלא מפסיקים לשאול מה היא עושה שם.
ההתחלה הייתה כמובן בשביל הכיף, בלי תוכניות גדולות מידי, ובלי לדעת לאן זה יוביל. "התחלתי לשחק כדורגל בגיל שש, בהתחלה עם בני הדודים שלי בחצר ולאט לאט התאהבתי במשחק", היא מספרת. "בהתחלה הבנים רק נתנו לי להביא את הכדורים, אבל מהר מאוד הבינו שאני יודעת לשחק כדורגל לא פחות טוב מהם".
לפני שלוש שנים החליטה להפוך את המשחק למשהו רציני והצטרפה לקבוצת הבנות של הפועל פתח תקווה שנפתחה באותה תקופה כקבוצה ניסויית שמטרתה הייתה לתת גם לבנות הזדמנות לעלות למגרש. "שיחקתי שם במשך תקופה קצרה והבנתי שאני רוצה לשחק כדורגל יותר מקצועי. עברתי לשחק בקבוצת מכבי עמישב של גיא לוי. בקבוצה קיבלו אותי מאוד יפה והרגשתי מאוד רצויה מהרגע הראשון".
לאור היכולות שלה, החליט מאמן הקבוצה אביעד כפיר לשבץ אותה כקפטנית. "קודם כל היא הבת היחידה בקבוצה", הוא מסביר, "ושנית היא מראה בגרות על המגרש ומחוצה לה וכמאמן, זה משהו שחשוב לך. קפטנית זה לא תפקיד שבוחרים סתם".
נויה היא השוערת של הקבוצה. היא דומיננטית מאוד ולא פעם מוגדרת 'כאמא של הקבוצה', דואגת לשחקנים שנפצעים, מחברת בין השחקנים בקבוצה ובבת המצווה שחגגה לפני שנה, השחקנים היו אורחי הכבוד. היא מתאמנת ארבע פעמים בשבוע, שלוש פעמים עם הקבוצה ופעם בשבוע אימון שוערים ולזה יש להוסיף פעם בשבוע משחק. למרות השעות הרבות, היא עדיין הולכת לכל אימון מלאת התלהבות "כן, זה קשה כשיש כל כך הרבה אימונים ואין כמעט זמן", היא אומרת, "אבל אני נהנית מכל רגע".
בכל זאת, זה כדורגל, אין אלימות, קללות על המגרש?
"יש, אבל למדתי להתעלם מהערות, לפעמים מקללים 'תמותי' וכל מיני דברים כאלה, אבל אני לא עונה, אני בוחרת להתעלם מהרעשים, אנשים מנסים להוריד לי את הביטחון ולהקניט אותי, בדרך כלל זה הקבוצות האחרות שצועקים לי ללכת הביתה וכל מיני קריאות גנאי, אבל אני מסתדרת. לאמא שלי זה קצת יותר קשה".
לשלי, אמה של נויה, זה אכן קשה יותר. "קשה לי לראות שמישהו מעיר הערות לא לעניין בקהל ואני תמיד עונה ומנסה לחנך אותם", אומרת האם בחיוך. "אבל הרבה פעמים אחרי שנגמר המשחק, מגיעים מאמנים מקבוצות אחרות בעיקר שמאמנים גם קבוצות של בנות ומבקשים שהיא תבוא לשחק איתם, כי הם רואים את היכולות שלה ומבינים איזו שוערת טובה היא". נויה מוסיפה: "האלימות מאוד תלויה בקבוצות. הקבוצה שלנו לא אלימה, המאמן כל הזמן מדבר איתנו ואומר לנו שבאנו לשחק כדורגל וגם אם אנחנו באותו רגע פחות טובים לא צריך לשחק כדורגל בצורה אלימה. יש קבוצות שמנסות לגרור אותך במשחק, לבעוט או למשוך בחולצה בצורה לא יפה, אבל אנחנו לא נגררים ולכן אנחנו נמצאים במקום הראשון עם הפסד אחד בסך הכל וכולם מפחדים מאיתנו ורוצים לנצח אותנו".
ויש פספוסים? בכל זאת זה חלק מעולמו של שוער, או שוערת.
"כן, אבל למדתי שגם כשמקבלים גול, צריך להרים את הראש ולהמשיך הלאה, להמשיך ליהנות מהמשחק וממה שאני עושה. היה לי מקרה אחד מול אור יהודה, שהגיע שחקן עם כדור ויצאתי אליו ובטעות נתתי לו את הפקקים בפנים, הקהל התחיל לצרוח ולצעוק גם במחצית והאוהדים שלנו, באו לפרגן לי ולהגיד איזה שוערת טובה אני ומחאו לי כפיים. בסוף המשחק הלכתי לשחקן, לחצתי לו יד והתנצלתי, הרי זה לא היה מכוון".

נויה חיבה צילום זאב שטרן

רוצים להישאר מעודכנים באירועים החשובים בפתח תקוה? הורידו את האפליקציה של מלאבס:
מלאבס באנדרואיד http://bit.ly/2CXVWYB
מלאבס באייפון https://apple.co/2FfXE9S

"אמרו שזה בגלל שהגוף משתנה"

נויה משחקת כיום בילדים ג', בעונה הבאה היא וחבריה אמורים לעבוד לילדים ב'. אבל בניגוד לחבריה לקבוצה, אצל נויה הסיפור לא כל כך פשוט. בשנה הנוכחית היא משחקת באישור חריג מההתאחדות עם בנים בשנתון נמוך ממנה. אבל כבר בתחילת העונה הנוכחית, כשקיבלה את האישור, הובהר לה שזה אישור חריג לשנה אחת, מאחר ובנות לא יכולות לשחק יחד עם הבנים. "עד שנה שעברה אפשרו בהתאחדות לבנות לשחק עם בנים, בתחילת השנה אמרו לנו שזה לא אפשרי", מסבירה האם שלי. "כתבנו מכתב להתאחדות, גם מנהל הקבוצה כתב מכתב והסביר כמה זה חשוב שהיא תמשיך עם הקבוצה ונתנו לנו אישור חריג לשנה הנוכחית, אבל הודיעו לנו שבשנה הבאה זה לא אפשרי. בדרך כלל המשחקים המעורבים הם עד גיל 11. ברגע שהם מתחילים לגדול, בהתאחדות מפרידים ביניהם הפרדה מגדרית. אני לא יודעת מה הסיבה הרשמית, בהתחלה אמרו לנו שזה בגלל תאי הלבשה, אבל תמיד אפשר להתקלח בבית. אחר כך אמרו שזה בגלל שהגוף משתנה, אבל אני אומרת שצריך לבחון אותה לפי היכולות שלה ולא לפי המגדר".
מאמן כפיר מוסיף: "בשנה הבאה אנחנו עוברים לשחק 11 נגד 11 ומבחינת יכולות נויה יכולה לשחק עדיין עם הבנים. השער יותר גדול וגם המגרש, אבל אם בשנה וחצי גרמנו לה להיות השוערת הראשונה בשמיניות, היא יכולה להצליח גם ב־11. הבעיה היא ההפרדה שעושים בכדורגל בין נשים לגברים. בארץ רוצים בשנים האחרונות לקדם את הספורט הנשי ולכן נפתחו קבוצות ייעודיות לנשים. בנוסף, יש את ההתפתחות ההורמונלית והמינית ולכן מעדיפים למנוע משחק בקבוצות מעורבות. כרגע אין תקדים בכדורגל שנשים וגברים משחקים ביחד על אותו מגרש.
עוד הוא אומר: "אצלי בקבוצה בשלבים הראשונים, אני לא מסתכל על היכולת של השחקן או אם זה בן או בת ואני נותן לכולם את ההזדמנות לשחק, בשלב מתקדם יותר מסתכלים על היכולות המקצועיות, אבל גם בשלב הזה נויה יכולה להמשיך לשחק עם הקבוצה שלה וכל שנה צריך לבחון את היכולות הגופניות שלה ויכולת המשחק ואז להחליט האם היא מתאימה או לא. בשלבים האלה, ההתפתחות של הבנות מבחינת המשחק, היא הרבה יותר טובה מאשר של בנים", הוא מעדכן.
מבחינת נויה, היא לא מתכוונת לעצור פה ומתכוונת להילחם על מנת לזכות במקומה בקבוצה. "קודם כל אני רוצה להישאר עם הקבוצה הזו, קשה לעבור כל פעם לקבוצה אחרת, הקבוצה שלנו מאוד מאוחדת ועד שמתחברים לוקח זמן וזה הופך להיות סוג של משפחה שנייה שלך", היא אומרת. היא לא מעוניינת לשחק בקבוצה של בנות ומסבירה: "אני לא אומרת שהקבוצות של הבנות לא טובות, אבל ההשקעה והאימונים הם לא שווים, בקבוצות של הבנים משקיעים יותר, ברגע שמשחקים כדורגל באופן רציני פעם אחת, מתאהבים במשחק ואי אפשר להפסיק".
ולא קשה להיות כל הזמן רק עם בנים?
"לא, זה כיף. בבית הספר יש לי חברות שגם מגיעות למשחקים, בהתחלה הן לא הבינו למה אני רוצה לשחק כדורגל ולמה אני צריכה את זה ועכשיו כולם מפרגנים".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרואיד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק של "מלאבס"

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "מלאבס"

"נויה תמיד הייתה לוחמת"

נויה, היא הבת הבכורה של שלי ודרור ואחות לשגיא בן ה-10. היא לומדת בחטיבת ברנר בכיתה המדעית והיום שלה מתחיל מוקדם בבוקר. אחרי בית הספר היא עושה שעורי בית, והולכת לאימונים שמתקיימים סמוך לספורטק. שלי מספרת: "כל המשפחה מגויסת לכדורגל של נויה, אנחנו לוקחים ומחזירים, מצטרפים למשחקים שבדרך כלל מתקיימים בימי שישי כי הקבוצה שומרת שבת ואנחנו חלק בלתי נפרד מהקבוצה. לאחיה לפעמים קצת קשה לראות אותה משחקת, הוא לוקח ללב אם יש פספוסים או מישהו מקלל אותה".
הכדורגל לא זר לנויה, סבא שלה היה שוער כדורגל לפני שנים רבות ואבא שלה היה במשך שנים שופט.
יש תקדימים שבנות משחקות בקבוצות בנים?
שלי: "לא ראינו את זה בשום מקום, למרות שניסינו לחפש. זה שאישרו לה לשחק בגיל הזה עם קבוצת הבנים זה תקדים. שלחנו מכתבים וגם גיא לוי שלח המלצות, אני מקווה שאולי סוף סוף נעשה אנחנו תקדים והיא תקבל החרגה גם לשנה הבאה. אם בת יכולה להיות טייסת או לשבת בתוך הנגמ"ש, אין סיבה שהיא לא תשחק כדורגל עם בנים".
את בתור אמא, לא שואלת את עצמך, למה היא צריכה את זה?
"לא פעם ולא פעמיים שאלתי אותה למה היא צריכה את זה, אבל היא אוהבת את המשחק, אוהבת כדורגל ולא מוותרת. כל אחד צריך ללכת אחרי החלומות שלו ואני גאה בה שהיא עושה את מה שהיא אוהבת ולא מוותרת בגלל מה שהחברה חושבת. לדוגמא בכיתה ג' היא ביקשה נעלי קט רגל ואמרתי לה שתיקח בחשבון שיהיו ילדים שילעגו לה על כך, אבל היא לא מייחסת חשיבות למה שהסביבה אומרת מסביב וזה לא סותר את הנשיות והילדות שלה".
מבחינת נויה, היא לא מתכוונת לקבל תשובה שלילית ותעשה הכל על מנת לשנות את רוע הגזרה. "אני רוצה לעשות שינוי, שבזכותי עוד בנות ישחקו כדורגל בקבוצות מעורבות, לשחק גם בקבוצות הבוגרות יותר ואני מאוד מקווה שמישהו יקשיב לכך ויאשר לי", היא אומרת. "הכדורגל זו אהבה אצלי בלב, זה בדם". שלי מוסיפה: "נויה תמיד הייתה לוחמת, היא תמיד משיגה את כל מה היא רוצה מגיל צעיר ואנחנו נמצאים מאחוריה, למרות שאני עדיין חולמת שהיא תהיה ווטרינרית", היא מסכמת בחיוך.