בידוד ראשון אחרי שנה וחצי של קורונה: זה מה שקרה לנו

לפני חודש וקצת נכנסתי לבידוד ראשון. הייתי מאוד גאה בעצמי על כך שהצלחתי לעבור שנה וחצי בלי בידוד כשחברות שלי סופרות כבר בידוד שישי ושביעי.

ברור לכם שברגע שהבנתי שאסור לי לצאת מהבית, הדבר הראשון שרציתי לעשות היה … לצאת מהבית. זו הייתה תחושה מוזרה. הסתכלתי על החלון והחיים בחוץ המשיכו (אם אפשר לקרוא לקיוסק מול הבית שלי חיים) ואני נותרתי תקועה מאחור אבל משהו טוב קרה בבידוד הזה. פתאום כל משחקי הקופסה מהחדר של הבן שלי עברו לסלון, כולל משחקים שלא ידעתי בכלל על קיומם או כאלו שהיו מכוסים באבק מחוסר שימוש. רציתי לגונן על בני החמוד והאומלל ולייצר מצב תמידי של אושר ושמחה. הסלון שלנו הפך למרכז אושר משפחתי גדול, מקום בו שומעים מוזיקה, רואים סרטים, אוכלים בכיף ומשחקים. כל הזמן משחקים. כנראה הצלחתי במשימה יותר מידי טוב כי כשנגמר הבידוד הבן שלי היה כל כך מאוכזב וביקש להמשיך להתבודד איתנו. אני לעומתו שמחתי מאוד ללכת לטיול לבד לנשום אוויר מזגנים בקניון. צעדתי בקומה העליונה של הקניון הגדול עם עצמי והרגשתי כל כך מאושרת, מרוב רגשות אשם קניתי לכולם מתנות שוות. כשחזרתי הביתה ראיתי שמשחקי הקופסה עדין נותרו בערמות גבוהות בסלון. הבן שלי הציע לי לשחק במשחק בשם "ברינבוקס – העולם המופלא". אמרתי לו שבשעה תשע בערב אני לא משחקת שום משחק והוא מצידו הודיע לי שאני צריכה להגיד תודה שהוא בכלל מציע לי לשחק איתו כי הוא רגע לפני גיל ההתבגרות ועוד שנה הוא בכלל לא ירצה לשוחח איתי ויהיה עסוק רק עם החברים שלו.

זה היה טיעון די משכנע. אני בגיל 12 לא זכרתי איך ההורים שלי נראים. אז שיחקנו עד אחת בלילה ואני די בטוחה שבלי הבידוד לא הייתי יודעת שהמשחק הזה קיים בארון ושהבן שלי מצליח להסתכל על כל קלף במשך עשר שניות ולזכור את העובדות המופיעות עליו.
מאז הבידוד המשחקים נשארו בסלון ומידי פעם אנחנו עדין מציעים זה לזה סבב קצר וזה נחמד ומשמח ואתם יודעים מה? אני מוכנה להודות שיצא לי משהו אחד טוב מהבידוד הזה.

אדם צעיר מדור סופר אמא

אדם צעיר:

אם יש לכם ילדים בגילאי 6-12, כדאי שתכירו להם את ״אדם צעיר״, עיתון שחוגג החודש את גליון המאה שלו, ויש מה לחגוג. ״אדם צעיר״ הוא ירחון יפהפה ומושקע, המודפס על נייר רך ונעים. אין בו פרסומות או תוכן שיווקי בכלל, וגם לא אקטואליה. מה יש בו? מרחב מוגן שמנסה לגרות את הדמיון, היצירתיות והמחשבה של הילדות והילדים. כל גיליון של ״אדם צעיר״ מוקדש לנושא אחד

(״קומיקס״, ״הרפתקה״, ״טרולים״, ״שטויות״ ועוד) סופרים ומשוררים בעלי שם כותבים בו סיפורים מקוריים, יש בו כתבות, קומיקס, חידות, פעילויות, מתכונים, ואפילו מדור חברים לעט, בזכותו רבים מהקוראים כבר מתכתבים ביניהם בדואר, ממש כמו פעם! כל גליון מאויר בידי מאייר אחד בודד, מהמובילים בארץ, שמעמיק בנושא הנבחר. התוצאה קסומה, כיפית ומרגשת.

התפללתי לדרקונים, סופר אמא

התפללתי לדרקונים דרך עץ / אדוה ברנד, הוצאת שתים

כשגאיה הייתה נערה, כל החברים שלה רצו לנסוע לדרום אמריקה כשיהיו גדולים, או לעשות קריירה מדהימה, אבל גאיה רק רצתה להיות אמא. והיא ידעה שבניגוד לאמא שלה, הקשה והמתעללת, היא תעשה הכול כדי להיות אמא חמה וקשובה, אמא טובה.
עשר, חמש עשרה שנים אחר כך, זה בדיוק מה שקורה: גאיה היא אמא לשני ילדים מקסימים שהיא אוהבת בכל לבה. יש לה בעל אוהב, משפחה נורמלית ועבודה שהיא מצליחה בה כעורכת דין.
יום אחד מתקשרים לגאיה לעבודה מבית הספר של יהונתן, שרק התחיל ללמוד בכיתה א', ומבקשים ממנה לבוא לקחת אותו, כי הוא משתולל. בימים שאחר כך הטלפונים הולכים ותוכפים. יהונתן הופך מילד נבון ומתקשר לאלים ובלתי מובן, והחיים הופכים למסכת של טרור. לשאלה "מה יש ליהונתן?" לא נמצאת תשובה ועולמה של גאיה קורס כשהיא נאלצת לאשפז אותו, ילד בן תשע בסך הכול ,במחלקה פסיכיאטרית.
מה יש ליהונתן? "מפה כולם יוצאים אוטיסטים", אומרת לה אמא של אחד הילדים האחרים במחלקה, אבל כאשר זאת האבחנה שגאיה ובעלה מקבלים בסוף, גאיה מתקשה להאמין. בעיניה יהונתן תמיד היה ילד תקשורתי ועירני והיא בשום פנים ואופן לא מצליחה ליישב את יהונתן הישן, וגם לא את זה החדש, עם מה שדימתה לעצמה כאוטיזם.
בחודשים שאחרי, עם החזרה של יהונתן הביתה, המשפחה מתרגלת אט אט לשגרה החדשה. ההסתגלות הזאת היא התחלה של השלמה, התחלה של התגברות על אבל.
כאשר מתרחש אירוע קשה מעין כמותו, גאיה מבינה בדיעבד ובאופן הקשה ביותר כי היא במסע לגילוי מחדש של הילד שלה, ושל אהבת האם הבלתי מתפשרת שבקרבה.
אדוה ברנד היא מנהלת משאבי אנוש, אמא מיוחדת מאוד לשני ילידים על הרצף האוטיסטי. "התפללתי לדרקונים דרך עץ", ספרה הראשון, נקרא בנשימה עצורה כיצירה בשלה ומטלטלת.

אבישי משחק צילום פרטי

סטטוס לשבת: "טבל ייאוש עד חנוכה"

אני: "מה אתה עושה?"
אבישי בן 12 עוד שלושה חודשים, לא הלך לבית הספר כמעט שנתיים, התחיל ללמוד באוקטובר: "טבלת יאוש עד לחופש חנוכה".

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו