למה לא הכנתי שיעורים ולמה צריך לבטל אותם | הטור של מאירה ברנע גולדברג

זה טור להורים ולמורים, במיוחד עכשיו לקראת סוף השנה.

כשהייתי בכתה ב' הפסקתי להכין שעורים. אני לא זוכרת בדיוק מה הייתה הסיבה, אבל בכל פעם כשהמורה שאלה מי לא הכין שעורים, הצבעתי ונתבקשתי להוציא את היומן כדי שהמורה תכתוב בו הערה וההורים שלי יצטרכו לחתום.

טקס הגשת היומן למורה היה טקס משפיל אבל העדפתי לעבור אותו מאשר לשבת בבית בזמני החופשי ולהכין שעורים. אני זוכרת שההורים שלי והמורה ניסו לעשות הכל כדי לשנות את המצב. בשלב מסוים אחרי שכעס ועונשים לא עזרו, הם בנו עבורי תוכנית תמריצים. בכל פעם שאכין שיעורי בית המורה תכתוב לי ביומן הערה חיובית, ואם כל השבוע אקבל הערות חיוביות, אקבל פרס מההורים שלי.

באמת בשבוע הראשון זה עבד, הכנתי כל יום שעורים והלכתי עם אמא שלי לחנות צעצועים שם נתנו לי לבחור מה שבא לי.
בשבוע השני כבר לא היה לי כוח. המורה מאוד התפלאה, "את לא רוצה להמשיך לקבל הפתעות ומתנות כל שבוע?"
"אני לא חושבת שהמתנות שאני מקבלת שוות את החופש שלי. אני לא רוצה להכין שעורים ודי".
אני זוכרת את המבט המופתע על פניה בשעה שאמרתי לה את מה שעבר לי בראש בלי סינון.

חוסר הפחד מהמערכת עבר לי מהר מאוד, בכתה ה' כשהתחילו ללמד אותי מורות קשוחות יותר. הן לא כתבו ביומן הערות להורים אלא פשוט צרחו וכנראה זה שבר אותי. לא. לא הכנתי שעורים, פשוט הגעתי חמש דקות לפני הזמן והעתקתי מחברה.
בחוברת אנגלית נהגתי לכתוב מהר מהר כל מיני מילים בלי קשר למה שנתבקשתי, המורה הייתה עוברת בין הטורים, מסתכלת האם החוברת מלאה, לא ממש בדקה לעומק מה נכתב שם.

בכתה ו' אחת המורות המציאה תפקיד, "תורני שעורים", ילדים שהיו אמורים לעבור בין הטורים בכתה ולבדוק מי הכין שעורים ומי לא. אני זוכרת שאף אחד לא התלונן על המעשה האכזרי הזה, לשלוח ילד לדווח למורה, היו ילדים (כמוני) שביקשו לא לקחת חלק בתורנות ההזויה הזו והיו ילדים שמאוד נהנו והתנדבו לתפקיד. בחטיבה כבר קנו לי ספרים משומשים, כמעט בכל הספרים כל התשובות היו כתובות בפנים, זה הציל אותי רוב הזמן ופטר אותי אפילו מהעתקה.

הכנתי שעורים רק בנושאים שעניינו אותי: היסטוריה, ספרות ותנ"ך.

בתיכון מי שלא הכין שעורים היה מקבל עונש להישאר עוד שעה או שעתיים בבית הספר. לא בדקו אם התשובות נכונות, העיקר שיש תשובות.

בכתה י' התחלתי לגבות תשלום מתלמידים בכתה תמורת הכנת שעורי הבית והעבודות שלהם. במקצועות שהייתי טובה בהם התשובות היו נכונות, במקצועות שהייתי גרועה, התשובות היו שגויות אבל זה לא הזיז לאיש.

היה מורה אחד שאהב לתת עונש סדיסטי, להעתיק עמודים שלמים מתוך ספר משעמם ביותר. (אל תכעסו, אני יודעת שמרסל פרוסט גאון אבל "אלברטין איננה" שיעמם אותי למוות.)הוא לא שם לב שהרבה תלמידים מגישים לו את העונש באותו כתב יד. בשנה הראשונה לתיכון ביליתי שעות רבות בהעתקת עמודים מהספר שוב ושוב ושוב תמורת תשלום.

אז מה למדתי מהשעורים שקבלתי במהלך 12 שנות לימודי? שאפשר לרמות, אפשר לשקר, שלאף אחד לא באמת אכפת אם הכנתי את השעורים בצורה נכונה או אם הבנתי את החומר.

ואז הפכתי לאמא.
בשלוש השנים הראשונות בבית הספר היסודי אבישי בני החמוד שיתף פעולה עם המערכת והסכים להכין שעורים. בכתה ד' הוא הכריז שהוא לא מעוניין לעשות זאת יותר. אני לא חושבת שיש כוח בעולם שמסוגל לגרום לילד לשנות את דעתו כשהוא מכריז על כך בצורה כל כך נחרצת.
אין לי שום כוונה לריב איתו, להעניש ולצרוח, ובטח כפי שאתם יכולים לנחש, גם אני ניסיתי לעבוד על תוכנית תמריצים אבל אם עלי כילדה היא עבדה במשך שבוע, אצל אבישי נתקלתי בסירוב מראש.

"אי אפשר לדעת מתמטיקה בלי לתרגל. חייבים שעורי בית בחשבון". את המשפט הזה שמעתי הרבה פעמים במהלך חיי. משפט נכון אגב, אם לא מתרגלים חשבון לא זוכרים הרבה. מכתה ג' ועד י"ב היה לי ציון 60 בחשבון באופן קבוע. לא הבנתי אף פעם שום דבר מהחומר הנלמד בכתה. כשהשתחררתי מהצבא החלטתי שהגיע הזמן לגשת לבחינת הבגרות במתמטיקה. נרשמתי לקורס ולמדתי במשך כמה חודשים מרוכזים את החומר ל 3 יח"ל. ניגשתי למבחן, קבלתי ציון גבוה ולמחרת שכחתי הכל. היום אני לא מצליחה לפתור אפילו תרגילים בחילוק ארוך, כל מה שאני יודעת זה לחשב אחוזים ומע"מ. כי אני צריכה את זה לעבודה שלי כעצמאית. (בעלי לימד אותי…).

אני מרחמת מאוד על ילדים שמקבלים שעורי בית. אני חושבת שצריך לבטל את הנוהג הזה. כשהילד חוזר מבית הספר מתחיל הזמן החופשי שלו עם המשפחה, החברים ועם עצמו והתחביבים שלו. אם רוצים שהילדים יתרגלו מתמטיקה, שיכניסו עוד שעה למערכת השעות שבה התלמידים יושבים ומתרגלים והמורה עוברת בניהם ועוזרת. אני לא מתנגדת לכתיבת עבודות חקר מעניינות אבל כן מתנגדת נחרצות לנוהג הקבוע לתת שעורים בכל יום ובטח בסופי שבוע וחגים.
אני יודעת שיש תלמידים עצמאיים שמכינים שעורים ללא עזרה, אבל אני מכירה את אותם הורים אומללים שנאלצים לריב עם הילדים ומכניסים אווירה לא נעימה למערכת היחסים המשפחתית בגלל נושא כל כך שולי.

יש בחיים הרבה הזדמנויות ללמוד, אבל רק הזדמנות אחת להיות ילד.

דרך העיניים של יוספה

דרך העיניים של יוספה / ארי-אל לביא

אני לא חושבת שיש הרבה ספרים שגרמו לי לטלטלה רגשית כמו הספר הזה. אפילו הכיתוב על הגב גרם לשערותי לסמור. ("עוד בטרם מלאו ליוספה שבע שנים, היא מוצאת את אמה עולה בלהבות. חייה עומדים להשתנות מן הקצה אל הקצה…") יש הרבה דברים על העולם הזה שאנחנו לא רוצים לדעת עליהם, דברים רעים שקורים לאנשים טובים, והכי גרוע דברים רעים שקורים לילדים. אנחנו לא רוצים לשמוע על הצד האפל של בני האדם ועל הנעשה בחצר האחורית של ישראל. מבחינתנו אם הרווחה דאגה לילדים והם נשלחו למשפחת אומנה או לאימוץ – הכול סגור. אין המשך.
על הילדים השקופים אנחנו לרוב לא שומעים.
את הספר הזה קראתי במהירות מטורפת בלי יכולת לעצור.
חברה שלי לעומת זאת, החזירה לי אותו רק לאחר חודש. "הרגת אותי" היא אמרה. "לא יכולתי לעצור אבל הייתי חייבת לקרוא בהפסקות כדי לחשוב על מה שקראתי. זה סיפור מטורף."
אני אוהבת לשמוע על סיפורי הצלחה של אלו שאף על פי שעברו חיים קשים, הבינו שרק הם יקבעו איך יראה העתיד שלהם.

ארי־אל היא אחת משלושה אחים שאיבדו את אימא שלהם בגיל צעיר מאוד, סיפור שאולי בשנות השמונים אם היה פייסבוק היה עושה רעש שלא היינו שוכחים. אחרי מות אימה היא עברה למשפחת אומנה, שם גילתה שרק היא אחראית לעתידה השפוי.
כילדה שאף אחד לא האמין בה, החל במשפחות האומנה, דרך הקהילה וכלה בבית הספר, היא מגוללת את סיפורה האישי בין הילדות הטראומתית לחיים היום.
האומץ של ארי-אל והרצון שלה לחתור לסוף טוב למרות הרוע והאכזריות שחוותה, מעורר השראה.

ספר חובה לכל מטפל, ספר חובה לכל עובדת סוציאלית, ספר חובה לכל אדם שעובד במשרד הרווחה. ספר חובה לכל אדם שאוהב בני אדם.

אפשר לרכוש את הספר באתר "עברית" בדיגיטל או לחפש את עמוד הפייסבוק "דרך העיניים של יוספה" וליצור קשר עם המחברת.

סטטוס לשבת: בשביל מה להעתיק למחברת?

אני: למה כשאתה בכתה, אתה לא מעתיק את מה שנכתב על הלוח למחברת?
אבישי: כי אני בחיים לא אפתח את המחברת כדי לקרוא מה כתבתי שם אז אני לא מבין את הצורך להעתיק.