אז מה הייתי כותבת לילדה ההיא | הטור של מאירה ברנע גולדברג

אין לי מושג אם הקורונה קשורה לנושא או לא, אבל מאז הסגר הראשון ועד היום אני מקבלת פניות רבות מהורים שמבקשים ממני לכתוב מכתב לילדות או לילדים שלהם שחוגגים בת/בר מצווה. הרבה פעמים הם מספרים לי על קונספט מעניין בו בנוסף לברכה הם מבקשים שאכתוב עצות לילד או לילדה מהניסיון שלי כמבוגרת. אמא אחת הסבירה לי את הרעיון: "אם היית יכולה לחזור לעבר ולהשאיר לעצמך כילדה מכתב עם תובנות שלך כאדם מבוגר. מה היית כותבת לעצמך?".
למען האמת בהתחלה הבקשה הזו קצת הלחיצה אותי. מה באמת הייתי כותבת לעצמי? אבל אחרי רגע הראש שלי התמלא ברשימה מפורטת, רשימה סודית שלא תכננתי להראות לאיש, אבל לבסוף חשבתי שזה נושא חשוב שכן צריך לדבר עליו. אז הנה היא:

1. את תתעצבני על ההורים שלך המון פעמים. תשנאי אותם, תחשבי שהם טיפשים ושאין להם מושג על מה הם מדברים, תהיי בטוחה שהם לא מבינים אותך. את תכתבי את זה ביומן שלך פעמים רבות ובכל פעם כזו תאמיני במה שאת כותבת בכל ליבך.
בגיל 40 את תזכרי בכל מה שהם אמרו לך ותגלי שהם צדקו. לא היית צריכה לצאת עם הבחור ההוא בגיל 14, הוא באמת היה מבוגר מידי, שישה חורים לעגילים בכל אוזן לא יראו בעיניך יפים בגיל עשרים, את תסירי את כל העגילים ותישארי עם החורים הסתומים, שלא לדבר על זה שבכל פעם שיתחלפו עונות את תרגישי כאבים בכל אחד מהחורים האלו ותקללי את הרגע שנסעת לעיר תוך כדי התעלמות מהאיסור שלהם.
החברה ההיא באמת השפיעה עליך לרעה, שכחת מי את מתוך רצון להיראות כמוה, חבל שהמשכת להיפגש איתה בסתר, יכולת לחסוך לעצמך הרבה כאב לב אם היית מפסיקה כמו שביקשו ממך.
את יכולה לספר לעצמך איזה סיפור שבא לך, להתלונן שוב ושוב ושוב אבל תזכרי: כשתהיי במצוקה, היחידים שיהיו שם בשבילך באמת, בלי לשפוט ועם מחויבות אמיתית לעזור, אלה ההורים שלך.

2. במשך שלוש שנים את תפחדי מהמורה הזו. היא תגרום לך לחשוב שאת הבן אדם הכי מטומטם שקיים בעולם. היא תקרא לך ללוח אף על פי שתגידי לה שאין לך מושג מה התשובה. את תעמדי מול כל הכיתה ולא תדעי מה לענות. היא לא תחסוך לך את הבושה. היא תיתן לך לעמוד שם לבד ועל פניה פרצוף כועס. היא תצעק. היא תצעק חזק. כשהיא תשאל למה לא הכנת שעורים ולא תעני לה, היא תתעצבן עוד יותר. לפעמים היא תעיף אותך מהכיתה ואת תנשמי לרווחה כי תחשבי שבחוץ הרבה יותר כיף.
תקשיבי לי טוב כי עכשיו זה חשוב: תהיה פעם אחת שהיא תקרא לך ללוח ואת תעני תשובה נכונה. המורה לא תחמיא לך. היא תגיד לך לבדוק את עצמך שוב.
את תמחקי את התשובה הנכונה ותתחילי להסתבך. חלק מהילדים יצחקו, היא תיתן לך להסתבך. יהיו לך דמעות בעיניים. את תשמעי אותה אומרת בקול שקט אך מרוגז: למה את בוכה? התשובה הראשונה שלך הייתה נכונה".
כשתשאלי אותה למה היא ביקשה ממך לבדוק תשובה נכונה, היא תענה: "ככה".
את תצאי מהכיתה אף על פי שלא היה צלצול ותקללי אותה. תשתדלי לא לקחת את האירוע באופן קשה מידי. עשרים שנה אחרי זה תגלי שהיו לאותה מורה חיים קשים למדי ואת תסלחי לה.
שנים רבות לאחר מכן תעמדי כסופרת אהובה בבית הספר שבו למדת. בהתחלה יהיה לך קשה להיכנס לשם אבל אחר כך תחייכי חיוך גדול ותהיי מרוצה מעצמך.

3. את תתלבטי רבות אם כדאי לגשת אליו. אתם נפגשים במסגרת העבודה ויכול להיות שזה לא יתקבל בהבנה. בסוף את חושבת שאין לך מה להפסיד ופונה אליו. הוא יסתכל עליך כמו שהוא רגיל להסתכל על הרבה כותבים צעירים שמגישים לו בידיים רועדות את כתב היד שלהם. הוא יבקש ממך לספר לו במשפט אחד על מה מדובר. למרות שלא התכוננת מראש את תצליחי די במהירות לגבש משפט יפה ומרשים שיתאר את הספר שכתבת. הוא לא יתרשם. "אני לא חושב שזה מעניין כל כך ולא נראה לי שיש לזה פוטנציאל אבל אני אבדוק", הוא יגיד בלי להסתכל לך בעיניים. המבט שלו ינדוד החוצה. הוא יתנצל, הוא ממהר. הוא יצא מחדר הישיבות ובערב תגלי שהוא הלך בלי לקחת את כתב היד. את תתאכזבי וחבל. הוא עשה לך טובה די גדולה. חודשיים לאחר המקרה הזה, כתב היד שלך יתקבל להוצאה הכי טובה בארץ, יהפוך לרב מכר ובהמשך ישנה לך את החיים. נכון שלא תקראי לעצמך סופרת עד שיפורסם הספר הרביעי שלך אבל אולי כדאי שבשלב הזה כן תעצרי ותתפחי לעצמך על השכם?
שנים לאחר מכן הוא יפגוש אותך באיזה אירוע ספרותי וישאל למה לא פנית אליו בראשית דרכך? למה לא חשבת להוציא את הספרים שלך בהוצאה שהוא מנהל? הוא לא יזכור בכלל את מה שאת סוחבת בלב כל כך הרבה שנים, אז הכי טוב שתשחררי.

4. הרבה מאוד אנשים יגידו לך הרבה מאד דברים על עצמך. הם יחשבו שהם יודעים למה את מסוגלת ולמה לא. את תרגישי שהם לא מאמינים בך.
במשך שנים תסתכלי על אנשים ותקנאי בהם, לא תביני איך כולם מצליחים ואת לא. איך לכולם יש ולך אין. את תאשימי אחרים, בעיקר את ההורים שלך (חמודה, זו הזדמנות טובה להזכיר לך לקרוא שוב את סעיף 1), אבל יום אחד זה יקרה. יום אחד ימאס לך, יום אחד את תביני שהכל תלוי בעיקר בך, שאם את לא תעזרי לעצמך, אף אחד לא יעזור לך. את תפסיקי להסתובב עם אנשים שלא מתאימים לך, תיפרדי מכל מי שלא מעריך אותך ותקיפי את עצמך באנשים הנכונים, תפסיקי לחפש תירוצים למה את לא מצליחה, תפסיקי לנסות לחקות אחרים ותמצאי את הקול הפנימי שלך. רק אז תשתחררי מכל התחושות הקשות ותתחילי לחיות את החיים האמיתיים.
עצמתי עיניים ונזכרתי איזו ילדה ונערה הייתי ולמה הפכתי ולרגע נחרדתי. טוב מאוד שאין אפשרות לחזור לאחור בזמן, טוב מאוד שהגרסה הנוכחית שלי לא יכולה לחזור לעבר להציל את עצמי כי אין מה להציל. כל מה שקורה לי היום, קורה בזכות מה שהיה ומי שהייתי פעם.
ולכל הילדים והילדות כתבתי בדיוק את התובנה הזו: אם הייתי חוזרת לאחור לא הייתי משנה דבר. הייתי מסתכלת על עצמי ומחייכת. תהיו שלמים עם עצמכם, מותר לעשות טעויות, מותר ליפול, מותר ללכת בלי להבין לאן. זה חלק מתהליך ההתבגרות שלנו, רק צריך לזכור דבר אחד חשוב: לא להיות רעים כלפי אחרים.

מאירה ואבישי

סטטוס לשבת: האישה הטובה

אבישי (בן 11): נראה לי שאני לא רוצה להוציא רישיון נהיגה. זה מסוכן מידי.
אני: אז תדאג שיהיה לך מספיק כסף למוניות.
אבישי: או שאולי אני אחפש אישה טובה שתאהב אותי ותסיע אותי לכל מקום.