בין סיום הקורס הקדם צבאי לתחילת השרות שלי, היה לי חופש די גדול של מספר חודשים. החלטתי שאני חייבת למצוא עבודה כי זה לא הגיוני לחיות על חשבון ההורים בגיל כזה.
הגעתי מלאת מוטיבציה למשרד קטן של חברת כוח אדם בפתח תקוה. הפקידה שמחה מאוד ותוך חמש דקות שלחה אותי לראיון עבודה בסופר גדול. "צריכים אורזים. זו לא עבודה מסובכת. נראה לי שאת תהיי בסדר שם".
אני זוכרת איך רצתי מהר הביתה וביקשתי מאבא שלי להסיע אותי לראיון. הסופר היה תקוע מחוץ לעיר ללא תחבורה ציבורית מסודרת. במכונית פרטית היה מדובר בעשר דקות נסיעה מהבית, והבטיחו לי שאם אתקבל לעבודה תהייה לי הסעה מסודרת מהתחנה המרכזית.
כל הדרך אבא שלי ניסה לשכנע אותי שזו לא עבודה בשבילי ואני לא הבנתי איך הוא לא גאה בי ובמוטיבציה שלי למצוא עבודה. הגעתי למנהל כוח האדם במקום והגשתי לו בידיים רועדות את קורות החיים שלי.
"ולמה את בכלל רוצה לעבוד כאן?", הוא לא הבין. וקרא למנהל המשמרת.
"אין לי מושג מה היא עושה כאן אבל שתתחיל. נראה מה יהיה".
מנהל המשמרת הציץ בקורות החיים שלי. "מה זה?"?
"קורות חיים".
הוא זרק את הדף לפח. "אני לא צריך דברים כאלו. התקבלת. בואי".
הוא נתן לי חולצה מסריחה שהייתה גדולה עלי בכמה מידות עם כתם של עט בכיס ואמר לי להגיע להסעה מהתחנה המרכזית למחרת בבוקר.
כיאה לעובדת בעלת מוטיבציה גבוהה מאוד חזרתי שמחה ומאושרת למכונית שבה המתין לי אבי וקראתי בקול, "קיבלו אותי! איזה יופי".
בשעות שנותרו עד לתחילת העבודה כיבסתי את החולצה ואפילו הלכתי לתופרת שתנסה לסדר לחולצה מראה אנושי.
למחרת בבוקר, בשעה מוקדמת מידי לטעמי, הגעתי לתחנה המרכזית ועליתי להסעה עם המון אנשים מבוגרים, רובם היו עולים מאתיופיה וממדינות חבר העמים לשעבר, וחלקם בני מיעוטים.
מנהל המשמרת הגיע ובמבט מפחיד וכועס צעק עלינו כי אתמול גילו מישהו שותה שוקו בהפסקה ולא הייתה לו קבלה להציג. "לא מעניין אותי השטויות שלכם, אל תביאו מוצרים קנויים לארוחת צהרים. ואם אתם קונים אתם מדביקים את הקבלה למוצר עד לרגע שסיימתם לאכול. אנחנו לא נסבול כאן גניבות! תדעו לכם שמהיום בכל סיום משמרת נעשה לכם חיפוש בתיקים ובבגדים".
הסתכלתי לצדדים וראיתי איך כולם מבוהלים.
המשמרת התחילה. נצמדתי לקופאית נחמדה ועבדתי שעות בלי הפסקה. גם הקופאית לא יצאה להפסקה. היא הייתה מאוד מוטרדת. אתמול מצאו אצלה שטר מזויף בקופה והודיעו לה שהכסף ירד מהמשכורת שלה. היא עבדה בצורה מאוד יסודית, בדקה כל שטר שקיבלה בידיים רועדות וכנראה עבדה בצורה איטית מהרגיל כי מישהי ניגשה להעיר לה על זה.
מידי פעם, כשאפשר היה להחליף איתה מילה, היא סיפרה לי שהיא עובדת בסופר כבר שנה ושאין לה ברירה, היא נשארת לעבוד למרות היחס המגעיל כי לא יקבלו אותה למקום אחר.
כשרציתי לצאת להפסקה הודיעו לי שכרגע אי אפשר וגם שאלו אם אוכל להישאר למשמרת נוספת כי חסרים עובדים.
בשלב מסוים העבירו אותי לעבוד עם קופאית אחרת ורמזו לי לא לדבר איתה. "חבל, בגללך היא תעשה טעויות והיא תשלם עליהן". מסתבר שיש כללים מאוד ברורים במקרה של טעות:
אם בסוף היום יש עודף כסף בקופה, הכסף עובר לקופאית הראשית.
אם בסוף היום יש חוסר בקופה, הקופאית עצמה משלמת את החוסר מהכיס שלה.
בשנה ההיא, שנת 1996 עדיין לא הייתי סופרת אבל כבר אז אהבתי לחפש דמויות מעניינות, לצותת לאחרים בלי בושה, לבדוק איך אנשים מתנהגים. מאוד מהר שמתי לב שברגע שאני לובשת את החולצה עם הסמל של הסופר אני הופכת לשקופה. לקוחות פונים אלי בגסות, מעירים לי הערות קטנוניות גם כשביצעתי את העבודה ביעילות, המנהל שלי הסתכל עלי כאילו אני פושעת גם אם הקבלה של הלחמנייה הריקה שעלתה שני שקלים הייתה ביד שלי לאורך כל זמן ההפסקה.
אני לא חשובה לאף אחד, אני לא מעניינת אף אחד.
ההפתעה הגדולה חיכתה לי בסיום המשמרת הכפולה כשעליתי להסעה באוטובוס וגיליתי שנסיעה של עשר דקות נמשכת יותר משעה וחצי כי מנסים לחסוך עוד רכב הסעות, ולא אכפת להם לקחת אותי לסיבוב ארוך מאוד בראש העין ובכפר קאסם לפני שיגיעו לצד השני של פתח תקווה.
אחרי יום עבודה אחד הייתי מאוד גאה בעצמי כי החלטתי להישאר. חזרתי מלאה בסיפורים כאילו יצאתי לאיזו הרפתקה גדולה. רק היום אני מבינה שהמשכתי להיות שמחה ומאושרת למרות התנאים, היחס והגועל כי ידעתי שאלו לא החיים האמיתיים שלי, זו הייתה עבודה זמנית לחלוטין, לתקופה מוגדרת שלאחריה המתינו לי החיים עצמם. בסיום עבודה, כשעמדתי בתור לבדיקה של הקב"ט שנראה שרק רצה למצוא אצלי בתיק שוקולד ללא קבלה, לא נעלבתי, זה נראה לי חלק מסרט או משהו הזוי אחר. אחרי שבועיים נדמה לי, אבא שלי מצא לי עבודה אחרת, בשכר הוגן, ועם תנאים טובים ושכחתי לגמרי מכל מי שפגשתי שם בסופר.
# # #
אני לא מזלזלת באף עבודה. בכל מקום שאליו הגעתי, תמיד השתדלתי לעשות את הטוב ביותר, אבל היום אני מבינה שהייתי ילדה קטנה ותמימה ושיש אנשים אחרים שאין להם את הפריווילגיה לעזוב את מקום העבודה שלהם, כי הוא עולם ומלאו עבורם. לא בפני כולם יש עתיד פתוח שממתין להם. היום אני יודעת שהשבועיים שעבדתי בתור אורזת בסופר שינו אותי.
אנשים רבים נמצאים בהישרדות יומיומית. בתקופה האחרונה מספר חברות שלי פוטרו מהעבודה ועתידן הכלכלי לא ברור. פתאום אחרי שנים של שובע הן צריכות להתחיל לחשוב מה לקנות ומה לא. כשאני שומעת שרים וחברי כנסת מתראיינים ומספרים שאין מצוקה אמיתית, שאין רעב אמיתי, שהכל שטויות ושאנשים מגזימים אני חושבת שאולי צריך להביא אותם לרגע לסופר ההוא של שנת 1996, לתת להם לרגע להפוך לשקופים.
מפעם לפעם / אליעזר יערי, צילומים אלכס ליבק, הוצאת אגם
סופר אמא- מפעם לפעם
אלף פעם, בכל יום שישי מאז 1999, תחילה ב"קול ישראל" והיום ב"כאן", מלווה קולו של אליעזר יערי והטור השבועי שלו "מפעם לפעם" את כניסת השבת. במלאת 20 שנה לטור, רוכזו בספר 135 טורים בשמונה שערים והם משרטטים תמונה חדה ורגישה של מדינת ישראל בעשרים שנה האחרונות.
משבוע לשבוע הפכה הפינה לקשה יותר, ספקנית, מחודדת, כזו שנועלת את השבוע עם סימן שאלה שמונח בזהירות בין הקול העמוק של ירון אנוש לבין שיר קורע לב של פוליקר.
135 פינות נבחרות נמצאות בקובץ זה, כשהן נתונות בחיבוק מיוחד של התמונות של הצלם אלכס ליבק. השילוב בין הטורים הקצביים, לבין התמונות, בונה מחדש אבני דרך להתמצאות בהתרחשות החברתית פוליטית של ישראל בין שנת 2000 ושנת 2020. הספקנות וההומור של אליעזר וגם של אלכס מבוססים על אהבת אדם ודאגה גדולה לשלומה של הארץ.
אבישי
סטטוס לשבת: מתי קל יותר לאהוב את בית הספר?
אבישי (בן עשר): "את יודעת מה גיליתי אמא? שקל יותר לאהוב את בית הספר בחופש הגדול".
מור
מסכימה לכל מילה ומוסיפה שהנזק הנפשי והמנטלי בהרגשה שאתה שקוף ולא סופרים אותך הוא נוראי. מנסיון..
משה
זו רק דוגמא מוחשית לגבי רבים וטובים בכל המישורים.
המבוגרים שקופים לשוק העבודה האכזרי שלא משלב אותם
האזרח שקוף בפני אטימות ורוע של חלק מהעובדים במגזר הציבורי/עירוני…
הפכנו לחברה מנוכרת שרבים סובלים מכך
נעמן אופיר
תמונת מצב עגומה, אבל אמיתית. מצבן של קופאיות השתפר מעט, כבר מותר להן לצאת להפסקה, אבל היחס אליהן בדרך כלל מחפיר!!!
רחל
כן גם אני מהשקופים
אבל מאז מנקה הרחוב שלי מקבל דלום והקופאית בסופר מקבלת תודה