זה יהיה סדר קטן, אבל כזה שלא נשכח לעולם

חברה שלי היא גרושה ואמא לילדה אחת חמודה בת שש. בעלה לשעבר נמצא בארצות הברית. אתמול היא הודיעה לי שהיא לא מתכוונת לחגוג עם הילדה את ליל הסדר, אין לה מצב רוח, זה בכלל נראה לה מוזר ששני אנשים יחגגו לבדם את ליל הסדר והיא מוותרת בשמחה על העניין. גם ככה היא לא אוהבת את ליל הסדר וחוגגת כל שנה עם המשפחה בעיקר בשביל הילדה. למרות שהיא אמרה שהיא מוותרת בשמחה על האירוע, שמעתי בקולה עצבנות ורוגז ואולי קצת עצב. ולא, היא לא רצתה שאנסה לשכנע אותה לפעול אחרת באותה שיחה, כל מה שהיא רצתה זה שאקשיב לה, וזה מה שאכן עשיתי.

בערב התקשרתי לסבתא שלי בת ה-93 שגרה לבדה ולא יצאה מהבית כבר חודש. היא סיפרה לי שכל בוקר היא קמה, מתרחצת, מתלבשת יפה, מתאפרת, עונדת את העגילים והשרשראות שלה, מתקשטת, נועלת נעלים, והכל בשביל עצמה, בשביל מצב הרוח שלה, כדי להמשיך להרגיש שיש למען מה ולמען מי לקום. זה בהחלט הכניס אותי לפרופורציות.

אחרי הלידה הקשה שעברתי עם הבן שלי, ולאור כל הבעיות הבריאותיות והסיכונים, הרופא הודיע לי שלמען בריאותי, כדאי לי לא לנסות להיכנס שוב להריון. כשהייתי קטנה דמיינתי את עצמי אמא לשלושה ילדים ולאט לאט הבנתי שזה לא חלום שעומד להתגשם. הפכתי לאמא לילד אחד ושמחתי מאוד בחלקי וביכולת שלי להיות מאושרת ככה כמו שאני. מידי פעם נאלצתי להתמודד עם כל מיני אנשים מעצבנים שניסו לרמוז לי שזוג עם ילד אחד זה לא משפחה אמיתית. בעבר הייתי מתעצבת לנוכח אמירות כאלו, היום הן חולפות מעל ראשי ואני אפילו לא מתייחסת אליהן, אבל הבוקר חשבתי לעצמי שאם לא נחגוג את ליל הסדר רק כי אנחנו לבד, זה ניצחון לכל אלו שטענו שלגדל ילד אחד זה לא "החיים האמיתיים", ואם סבתא שלי יכולה להתלבש כל בוקר ולהתאפר למען עצמה, אז ברור שאני יכולה לגרום לבן שלי, לבעלי ולעצמי לחוש הרבה רגעים טובים לא רק בליל הסדר הקרוב אלא גם בישיבה הממושכת הזו בבית.

דבר ראשון החלטתי שנתלבש יפה בליל הסדר כאילו אנחנו הולכים באמת לסבא וסבתא ואפילו הזמנתי לאבישי בגדים חגיגיים חדשים כמו בכל שנה. אני יודעת שמשפחות רבות יחגגו את הסדר עם אפליקציית זום וזה נשמע רעיון נהדר. אנחנו לא נעשה את זה, כי לנו זה מתאים פחות, אבל ברגעים החשובים נתקשר לסבא וסבתא ונשמיע להם חלק מהשירים בשידור חי.

אבישי בן עשר ומתגעגע מאוד לסבא וסבתא ורציתי לשמח אותו. שאלתי אותו בצורה הכי פתוחה וכנה מה יגרום לו לשמוח בליל הסדר למרות כל הגזרות שנחתו עלינו השנה והיו לו כמה רעיונות נחמדים מאוד: הוא רוצה להחביא את האפיקומן ושאנחנו נחפש אותו. "זה מצחיק לעשות את הדברים בצורה הפוכה. מי שימצא את האפיקומן יקבל ממני פרס, לקבוע איזה שיר אנגן בשבילו בפסנתר".

בנוסף לזה אבישי אוהב את להקת הביטלס. לא אוהב בצורה רגילה כפי שמצופה מילד בן עשר, אלא אוהב מאוד!!! מכיר את כל השירים מכל האלבומים, יושב שעות שלמות ומנסה ללמד את עצמו לנגן את השירים בעצמו משמיעה, לומד על ההיסטוריה שלהם ועוד. הוא החליט שהפעם לצד השירים הרגילים מההגדה ושירי החג, נבחר שירי ביטלס שמתאימים למצב ונשלב אותם בסדר.
למשל: לצד "עבדים היינו" נשיר את השיר: A Hard Day's Night, לצד "הללויה" נשיר את Let It Be ועוד.

זה הולך להיות ליל סדר קטן, מצומצם אבל כזה שלא נשכח לעולם. בעוד שנים רבות, כשהבן שלי יהיה בעצמו אבא לילדים, הוא יוכל לספר להם עליו ולצחוק. אין שום סיבה בעולם לגזול מהילדים שלנו את חג הפסח, ואתם יודעים מה? אין סיבה לגזול אותו גם מעצמנו.
חג פסח הוא חג החירות, החופש והדרור. נכון שזה לא מסתדר עם הימים שעוברים עלינו אבל אני לא יכולה שלא להיזכר בקטע שקראתי כשהייתי ילדה, על חגיגות חג הפסח בתקופת השואה. ברור שבמחנות לא הייתה אפשרות לחגוג חגים ובטח לא את פסח אבל רוב האסירים לא ויתרו. אני זוכרת שקראתי על נערה שסיפרה שבחצות היא והחברות שלה ישבו ודמיינו את ליל הסדר, את המטעמים, את ההגדה, את השירים, את היין. הן הדליקו נרות בדמיון, וקידשו על היין בדמיון. תודה לאל שלשם לא הגענו.

את ליל הסדר הזה אחגוג בלי נוכחות פיזית של ההורים שלי ובלי המשפחה המורחבת. אני בטוחה שאת החג הבא שנחגוג יחד נעריך הרבה יותר.

שיהיה חג שמח לכולם, תזכרו שזו החלטה שלכם אם למצוא את הרגעים השמחים במצב שנכפה עלינו או לדלג מעליהם ככל האפשר. אני לא מאלו שחושבים שהקורונה זו מתנה, אבל אני בהחלט חושבת שהחיים הם מתנה ועליהם אני לא מוכנה לוותר בשום מצב.

סופר אמא – הערעור האחרון

הערעור האחרון / ליעד שהם, יובל אלבשן, הוצאת כנרת

"הערעור האחרון" הוא ספר מושלם לימים המעורערים האלה. זהו מותחן פסיכולוגי משפטי המהווה אסקפיזם מבורך ובטח שספר כזה שכמו כל הספרים של ליעד שהם גורמים להתנתק מהעולם.
יש בו שני גיבורים, אחד מהם הוא נשיא בית המשפט העליון שנמצא בקרב חייו נגד שר המשפטים שמנסה להיפטר ממנו ולהגביל את סמכויותיו של המוסד שבראשו הוא עומד, אבל כשהנשיא מגלה שהוא חולה, ושהמחלה שלו לא תאפשר לו להמשיך לכהן, הוא חייב לבקש עזרה מאחד השופטים הצעירים ביותר של העליון, שהוא במקרה גם בן טיפוחיו והגיבור השני של הספר.
השניים משתפים פעולה כדי להסתיר את מחלתו של הנשיא, אבל דברים משתבשים בכל דרך אפשרית, כולל סודות מאוד מלוכלכים מהעבר ששואבים השראה ממקרים אמיתיים (בדקתי!) וקשים.
זה לא ספר מתח שגרתי כי אין כאן רצח או פשע מובהק, אלא מאבק מוחות. המעברים בין נקודות המבט של שני השופטים, הם שמכניסים לתוכו את המתח, כי ליעד שהם, שהוא סופר המותחנים המשופשף והמצליח בישראל, ויובל אלבשן, שגם מאחוריו יש לא מעט הצלחות ספרותיות, משחקים משחק מאוד מתוחכם של גילוי והסתרה, שהופך את קריאה למפתיעה וכיפית מאוד, בכל רגע מבינים דברים מנקודת מבט אחרת וזה פשוט מעולה!
זה גם ספר על זיכרון והכחשה, ברמה הלאומית וברמה האישית, ועל המחיר שהם גובים מאיתנו כבני אדם וכחברה וזה ספר שאפשר לראות איך הוא ניזון, קשור ומדבר על הרבה תהליכים מעניינים ומטרידים בחברה שלנו, שלא מדברים עליהם בספרות כמעט בכלל, ובטח לא בספרות "קלה" כזאת.
סוחף, קצבי, זורם ומעורר מחשבה והכי חשוב בימים אלה, אפשר להשיג אותו גם בדיגיטל.

סטטוס לשבת: מה נשתנה?

אני: מה נשתנה הלילה הזה?
אבישי: את באמת רוצה לדעת? זה מאד ארוך.