משבר הקורונה: הגיבורה האישית שלי היא מורה

לפעמים צריך לעצור הכל ולשים את הציניות בצד, להתבונן ולדעת להעריך את פועלם של אנשים, בעיקר במצב הנוכחי וברגעי משבר. הגיבורה האישית שלי לחודש זה היא המחנכת של בני אבישי, שוש אלבוים מבית ספר יד לבנים’ שהחליטה להישאר בקשר עם כל התלמידים שלה בכל יום, להמשיך לדאוג להם לסדר יום, לעבודות, לשירים, לפעילויות ולא משנה אם ישלמו לה על העבודה או לא, אם משרד החינוך יפעיל למידה מרחוק או לא יפעיל. קראתי המון סטטוסים שהשמיצו מורים, נכנסו להם לכיס, החלו לערוך חישובים על ימי העבודה שלהם, ומה הם יחזירו או לא יחזירו. בשלב מסוים רציתי להקיא. הרגשתי שאני לא יכולה לשאת את זה יותר. יש מורות שנותנות את הלב והנשמה שלהן ובמקום שיעריכו אותן, מלגלגים ומזלזלים בהן. בכיתה של הבן שלי, ההורים התארגנו ושלחו זר פרחים יפה עם מכתב תודה כאות הערכה, אני מקווה שעוד הורים יאמצו את המנהג הזה להודות למורים על העבודה הקשה שלהם, גם בימי שגרה.

כשכולם הפחידו אותי מהרגע בו הבן שלי יגיע אל בית הספר ואצטרך להתמודד עם משרד החינוך שלא תמיד יודע להתמודד עם ילדים על הספקטרום האוטיסטי, חיפשתי בית ספר בו הצוות ירשים אותי, כי אם יש דבר אחד שהבנתי בחיים זה שאי אפשר לסמוך על מערכות גדולות אבל כן אפשר לסמוך על אנשים בודדים שאכפת להם באופן אישי, ככה הגעתי לבית ספר יד לבנים.

דרך החשיבה הזו הוכיחה את עצמה גם בימים אלו כשמשבר הקורונה החל. מערכות גדולות לא תמיד מצלחות להבין מי נגד מי: בכל פעם שנערך ניסיון ללמידה מרחוק, ברור היה שמשהו שם לא עובד. המחשב נתקע, הסיסמאות לא עבדו, אי אפשר היה לצפות בסרטונים, היה עומס על המערכת וכו'. נדמה כי משרד החינוך לא ערוך באמת ללמידה מרחוק. הכל תלוי בסופו של דבר במורה, במנהל ובצוות בית הספר ועד כמה אכפת להם מהתלמידים. כאן אצלנו נלחמו על הלמידה ועל שמירת קשר איתנו ועם הילדים שלנו.

בטורים קודמים כתבתי כמה פעמים על התקופה שלי כתלמידה בבית ספר. אני לא הרגשתי שלמורים אכפת ממני וכשהתחילה מלחמת המפרץ ונשארנו בבית, לא התגעגעתי לאף מורה ובטח שהמורות לא התקשרו לשאול אותי איך אני מרגישה. אין לכם מושג כמה הופתעתי מהעובדה שהקשר של הבן שלי עם המורה שלו חשוב לו ומשמעותי עבורו. אבישי לא אוהב ללמוד בדרך כלל ונהנה מאוד מהישיבה בבית ומהחופש הפתאומי שנפל עליו, אבל הוא כן רוצה לשוחח עם המורה שלו בטלפון וכשמגיעים סרטונים של המנהל בהם הוא מעודד את התלמידים, אני רואה עד כמה הוא מתרגש מהמחווה הזו.

אתמול בערב קבלנו סרטון ובו תמונות של כל המורות, המורים וצוות בית הספר, כל אחד מהם החזיק שלט ביד עם מסר מחזק של אהבה וגעגועים לילדים. בסוף הסרטון השומר האהוב על כולם, נחמן בכר, הקליט את עצמו ודיבר אל הילדים וסיפר כמה הוא מתגעגע אליהם. אני קצת מתביישת לספר לכם, אבל דמעתי מהתרגשות, לא הבנתי עד כמה דבר לכאורה פעוט, יכול להיות כל כך משמעותי.
אז כן, אני מודה, לי אישית לא נוח עם הלמידה מרחוק, לא בא לי לקום מוקדם במיוחד בשביל זה, לא תמיד הבן שלי רוצה לשבת להכין שיעורים ולהגיש עבודות ולי אין כוח לנדנד לו, אבל כשאני יודעת כמה מאמצים צוות בית ספר משקיע כדי לעזור להורים ולתלמידים שזקוקים ורוצים את הלמידה בדרך הזו, אני לא מזלזלת ולא מרשה לבן שלי לזלזל בזה. ועל כן, כמקובל בימים אלו וכמחווה לכל אלו שעושים למעננו מעל ומעבר, אני גאה למחוא כפיים עבור כל המנהלות והמנהלים, המורים והמורות, הגננות, הסייעות, היועצות וצוותי החינוך – כל הכבוד לכם!!

סופר אמא – הספר משכילה

משכילה / טארה וסטאובר, הוצאת שוקן

הסבתא המופלאה והנהדרת שלי, מרים בלאו ספקטור, היא בת 93 ובשל מגפת הקורונה לא יכולה לצאת מהבית. דאגתי לה לערמת ספרים מכובדת שתעסיק אותה וכבר אחרי יום היא התקשרה וביקשה ממני לברר עבורה האם הספר הזה, שאותו היא קוראת ולא יכולה לעזוב לשנייה, מבוסס על סיפור אמיתי.
כבר הרבה זמן לא שמעתי את סבתא שלי נסערת מספר בצורה כזו ולכן הזמנתי עבורי באותו הרגע עותק דיגיטלי על מנת לקרוא אותו יחד איתה.
"כן סבתא" אישרתי לה אחרי בדיקה מעמיקה, "הכל אמיתי".
"אני מתעלפת", היא אמרה וחזרה מהר לקרוא.
אז ממה סבתא שלי התעלפה אתם שואלים?
מדובר על סיפורה של טארה, שמספרת על החיים שלה, כיצד גדלה עם שבעה אחים להורים קיצוניים מאוד, שלא מאמינים בבתי חולים ורופאים, ומפקפקים בממסד ולכן הרשויות אפילו לא יודעות על קיום המשפחה והילדים, אין להם ת"ז, טלוויזיה, רדיו או כל קשר עם העולם. טארה והאחים שלה לא למדו מעולם בבית ספר, לא התרחצו ולמעשה מתמקדים רוב הזמן בעבודה במגרש הגרוטאות של האבא, באגירת מזון וכלי נשק. טארה חוותה אלימות איומה מצד אביה ומצד אחיה עד שבגיל 17 היא מחליטה להציל את עצמה. המלחמה על החיים שלה מתחילה יחד עם ההבנה כי כל הזמן חיה בשקר. בדרך לשפיות תצטרך ללמוד איך מתמודדים עם העולם האמיתי. הספר אינו מייפה את המציאות, הוא קשה ואכזרי אך יחד עם זאת אופטימי ומוכיח את ניצחון רוח האדם על כל קושי ומכשול.
אני חושבת שמדובר בשילוב נדיר בין סיפור יוצא דופן, כתיבה ייחודית ותרגום נפלא של אורה דנקנר. אפילו יעל הדס, מנהלת הוצאת שוקן, סיפרה לי בשיחה פרטית עד כמה היא הופתעה לגלות שהזכויות של הספר היו פנויות ולא נרכשו על ידי הוצאות אחרות, "כשאני גיליתי את הסיפור הזה ואת דבר קיומו של הספר, אמרתי לעצמי שאנסה להשיג את הזכויות אבל אבוא עם ציפיות נמוכות כי ברור שמישהו אחר חטף אותן. כשגיליתי שאף הוצאה אחרת בארץ לא רכשה אותן לפני שמחתי מאד, רציתי לפצוח בריקודים באמצע הרחוב."
בקיצור – תעזבו הכול ורוצו לקרוא.
את הספר ניתן לרכוש מודפס או דיגיטלי באתר האינטרנט של הוצאת שוקן והוא משתתף במבצע 1+1.

בשורה משמחת לכל אוהבי הספרים בעלי "קינדל":

לאור המצב והביקוש לקריאת ספרים דיגיטליים, GetBooks-ספרים דיגיטליים בעברית שמחים לבשר על אלפי ספרים בעברית שסוף כל סוף ניתנים לקריאה בקינדל, מה שלא התאפשר עד לאחרונה. למשל כל ספרי הוצאת כנרת זמורה ביתן כולל הלהיטים הגדולים ביותר, במחירים מצחיקים.

סטטוס לשבת: אני טיפוס חיובי

אבישי (בן עשר): אמא, אפשר להמשיך עם החופש בבית גם אחרי שהקורונה תעבור?
אני: אנחנו עדיין לא יודעים מתי זה יקרה.
אבישי: אני טיפוס חיובי ומתחיל לתכנן את החיים הטובים שאחרי המשבר.

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו