הוואטסאפ הכיתתי, הטלפון והחבר: דברים שלמדתי מאבישי

שיעורים לחיים שלמדתי מהבן שלי אבישי, ילד מקסים בן עשר, מאובחן על הרצף האוטיסטי שמנסה להבין איך חיים בעולם מטורף כמו העולם שלנו:

1. לפני כמה ימים שיחקתי עם אבישי במונופול. באמצע הטלפון שלו צלצל שלוש פעמים. שאלתי אותו אם הוא מתכוון לענות. כשהטלפון צלצל הוא אפילו לא הסתכל לכיוונו ולא בדק מי מחפש אותו. "לא", הוא ענה. "אני באמצע משחק. עד שסוף סוף שנינו פנויים ומשחקים יחד, אני לא רוצה להפסיק רק כי מישהו החליט להתקשר אלי".
הגישה הזו הפתיעה אותי, במיוחד בעידן בו כולם מצפים שנהיה פנויים וזמינים עבורם בכל דקה, עידן בו בכל רגע נתון כל אחד יכול להשיג אותנו ואנחנו ממהרים לענות ולהגיב תוך שניות. אני התפטרתי מהעבודה אחרי 15 שנה, הייתי רגילה להיות זמינה כל הזמן, וגם היום, אני משתדלת לענות לכל הודעה ושיחה כמה שיותר מהר, לפעמים גם על חשבון דברים שחשובים לי.
יום למחרת התיישבתי לאכול ארוחת צהרים. הייתי רעבה במיוחד, חזרתי מיום עבודה מתיש. באמצע הביס הראשון הטלפון צלצל. היד שלי נשלחה אליו באופן אוטומטי אבל לראשונה מזה זמן רב לקחתי את המכשיר כמו שהוא, עם הצלצולים והרטט, הנחתי אותו בחדר השינה בלי להסתכל מי מחפש אותי, סגרתי את הדלת וחזרתי למטבח לאכול בשקט. פתאום הבנתי שאני לא חייבת להיות זמינה כל הזמן.

2. השבוע של אבישי עמוס מאוד. שלושה שיעורים בקונסרבטוריון, חוג אנגלית, הידרותרפיה ועוד. יש לו יום אחד בשבוע בו כל שעות אחר הצהריים פנויות והוא יכול לבחור מה לעשות בו. באותו יום התקשר אליו חבר והזמין אותו אליו הביתה. אבישי הודיע לו שהוא לא יכול.
"למה אתה לא יכול? מה יש לך?", החבר שאל.
"כלום", אבישי ענה וזה אפילו לא נשמע לו מוזר.
"יופי, אז אם אין לך כלום, אתה כן פנוי ויכול לבוא אלי", החבר שמח.
"לא. אין לי היום כלום, זה אומר שיש לי יום חופשי להיות עם עצמי ואני צריך את היום הזה ליום של שקט".
החבר היה בהלם. הסברתי לאבישי שאולי החבר נעלב. בסוף הם קבעו להיפגש ביום אחר אבל אני למדתי כמה דברים, קודם כל לא חייבים לשקר. אפשר לומר לחברים את האמת. אם הם חברים טובים הם יבינו. דבר נוסף, זמן לעצמנו זה מצרך חשוב. לפעמים בתוך כל העומס והמשימות חייבים קצת שקט, צריך את המפגש הזה עם עצמנו. לא לפחד להיות לבד, לא לפחד לדרוש להיות לבד.

3. אבישי לומד בשנה השלישית בקונסרבטוריון. בכל שנה יש להם קונצרט. בשנה הראשונה נחרדתי לגלות שאני חייבת להגיע לכל הקונצרט ולהקשיב במשך קרוב לשעה לילדים אחרים שמנגנים, שאני לא יכולה להגיע לחמש דקות, להקשיב לבן שלי וללכת ולא משנה כמה אני עמוסה בעבודה. "אמא, זה כבוד בסיסי", הוא הסביר לי ואני ישבתי ממורמרת לכל אורך הקונצרט. בסיום קטע הנגינה שלו אבישי ישב בשקט מופתי והקשיב לחברים שלו. פתאום התביישתי בזה שאני מידי פעם פתחתי את הטלפון וגלשתי באינטרנט, כי אם ילד אוטיסט בכיתה ב' מסוגל לשבת שעה בשקט, למה אני לא יכולה?
בסיום הקונצרט שנערך שנה לאחר מכן, אבישי ניגש מיוזמתו להחמיא לשתי תלמידות שמאוד הרשימו אותו בהתקדמות שלהן. "אמא, הן ממש השתפרו מהפעם הקודמת. זה יפה מאוד", הוא הסביר לי בדרך למכונית.
לקונצרט שהתקיים בשבוע שעבר הגעתי נלהבת. שמחתי לראות את כל התלמידים והתלמידות פעם נוספת, לראות איך כל אחד התקדם ואיזו עבודה עשה כל אחד מהם. ישבתי וצפיתי בכל הקטעים כאילו מדובר בבן שלי, מחאתי כפיים בהתלהבות ובשמחה ובסיום הקונצרט ניגשתי בעצמי לחלק מהתלמידים לספר להם כמה נהניתי. וככה למדתי עוד שיעור מהבן שלי: החיים זה לא רק אנחנו, יש עולם שלם מסביב ששווה להקשיב לו. מותר לפרגן לאחרים, גם אם אנחנו לא מכירים אותם אישית.

4. אבישי בכתה ד'. אני לא חושבת שבכתה ד' ילדים צריכים להשתמש באפליקציית וואטסאפ אך מאחר וכל הילדים בכיתה משתמשים בה, והיא משמשת את הילדים לקביעת אירועים חברתיים, הסכמתי שישתמש בה גם הוא. כמובן שלפני זה ישבתי איתו והסברתי לו על כל הסכנות האפשריות ועל הסיטואציות החברתיות שיתכן ויהיה עליו להתמודד איתן. יש לנו הסכם שאני תמיד יכולה להסתכל בטלפון שלו, והוא חייב לבוא אלי בכל פעם שהוא מרגיש שיש משהו חריג.
לפני כמה ימים התחילו חלק מהילדים לריב בקבוצת הוואטסאפ הכיתתית, בכל פעם שילד או ילדה נפגעו, הם יצאו מהקבוצה ופתחו קבוצה חדשה. בשלב מסוים נפתחו אולי 12 קבוצות "כיתה ד' האלופה", בכל פעם בלי ילד אחר. כשהריבים נעשו תכופים, ישבתי עם אבישי והסברתי לו איך עליו לנהוג. לא להתערב, לא לעודד אלימות ולגשת אלי אם זה הופך למטריד מידי עבורו. תוך כדי ההסבר אבישי לקח את הטלפון ופרש מכל הקבוצות ונשאר רק בקבוצות הקטנות עם החברים שלו.
"למה עשית את זה?" שאלתי, "הרי רק בשביל הקבוצה הכיתתית ביקשת שנרשה לך להשתמש בוואסטאפ מלכתחילה?"
"כי הם רבים כל הזמן וזה לא נעים לי. אני לא חייב להיות איפה שלא כיף לי. אני אשאר בקבוצות הקטנות".
ואז הבנתי שגם אם אני חושבת שאני צריכה להיות במקום מסוים כי זה מקדם אותי מבחינה חברתית או מקצועית, אבל אני סובלת, זה לא שווה לי את זה".
חיבקתי את הילד החמוד שלי והייתי גאה בו מאוד. "נכון, אתה לא צריך להיות איפה שלא טוב לך. אולי בעתיד הדברים יירגעו ותוכל לחזור".
מסתבר שהילדים שלנו הם גם המורים שלנו, צריך רק לרצות ללמוד.

סופר אמא תמיד היא מאת:דורון שנער

תמיד היא / דורון שנער, הוצאת כנרת

סיפור אהבה מרגש ומיוחד בין יומה ודין-דין, שנפגשו בפעם במחנה הנוער בכיתה ח', ומהרגע שראה אותה, את עיניה המיוחדות שאחת ירוקה ואחת חומה, חייו השתנו לנצח. זהו סיפור אהבה ישראלי דרומי בין שני קיבוצניקים שהכירו בנעוריהם בתנועה והלכו להקים משפחה ולהגשים חלום ציוני בדרום המופצץ, אבל גם ספר על פנטזיות מפוצצות על עושר, הצלחה והכרה, שכמו שהכריכה הירוקה המינימליסטית והמקסימה של הספר רומזת, יש בו גם הרבה איגואנות. זה סיפור על חלומות גדולים מול מציאות קשוחה, על החיים האמיתיים וחיי הדמיון, שהם אמיתיים באותה מידה ואולי יותר, כי לצד חיי היומיום של יומה, הגיבור, יש חיים שלמים ומופלאים שבהם הוא באמת הגיבור.
זה ספר מורכב ועדין, והכתיבה של דורון שנער, כמו בספריו הקודמים ("חלונות נמוכים" "ההיסטוריה העלובה של משפחת פסטרנק") מפתיעה ומרגשת. ספר מלא ברבדים, בעושר ובאהבה, אבל גם בטילים, עיירות פיתוח, קיבוצים ומפעלים, נזירים בודהיסטים, אנשי עסקים, ולטאות. ספר שתמשיכו לחשוב אליו הרבה אחרי שתסיימו לקרוא אותו.

סטטוס לשבת: תיכף כנראה תביכי אותי

אבישי: אמא את מביכה אותי.
אני: אבל לא אמרתי כלום.
אבישי: אני רק מכין את הרקע כי את עוד מעט תגידי משהו, נכון?
המדור יוצא לחופשת התרעננות קצרה ויחזור בתחילת חודש מרץ בכוחות מחודשים.