קשה להאמין, אבל מישהי החרימה את ספריי בגלל המלצה על ספר שגיבוריו הם שני ילדים באפריקה

לפני מספר חודשים המלצתי על סדרת ספרים מצוינת של הסופרת תמר ורטה זהבי, "מולו וצגאי" העוסקת בתאומים בני עשר שנאלצים לעזוב את הכפר שהם מתגוררים בו לאחר שהכפר השכן מותקף ונשרף והם יודעים שהסכנה קרובה. עליהם לברוח לפני שהאויבים יגיעו גם אליהם. הם נאלצים להיפרד מהוריהם ולצאת למסע המפחיד ורצוף הסכנות לגמרי לבדם, להתגבר על מפגשים עם חיות טורפות, חיילים איומים, רעב וצמא. בספר השני, "מולו וצגאי חוצים את הים", אנחנו פוגשים את התאומים כשהם מוגנים, אך סובלים מגזענות ויחס מלגלג. מולו מחליטה לעזוב ולחפש את ההורים שלה. שום דבר לא מפחיד אותה, הרי היא הצליחה לעבור בין אריות, להתחמק מחיילים, לחצות את הגבול בלילה חשוך ולהגיע לבית של הדוד שלה שנמצא במרחק 2,037 קילומטרים מהכפר שלה. מי יכול לעשות זאת אם לא היא? אך הצרות לא מאחרות להגיע מאחר שיש אנשים רבים שישמחו לנצל שני ילדים תמימים, החל מחוטפי פליטים ועד אנשים שיהיו מוכנים לעשות הכל תמורת בצע כסף. שני ספרי הרפתקאות לתלמידים בתחילת בית ספר יסודי.

הספר לא מתרחש בישראל ומולו וצגאי לא בורחים לישראל, אבל לאחר פרסום ההמלצה קבלתי במייל הודעה אישית מאישה שאני לא מכירה שכתבה לי שבעקבות ההמלצה שלי על הסדרה היא לא רוצה לקרוא יותר ספרים שכתבתי והודיעה לי שיש בכוונתה להחזיר את הספרים שלי בחזרה לחנות. היא לא מוכנה לקרוא ספרים של סופרת ישראלית שתומכת במהגרי עבודה שבאים לישראל והורסים את המדינה.

המכתב שלה מאוד הפתיע אותי. מעבר לעובדה שאני לא חושבת שמההמלצה שלי ניתן היה להבין מה עמדתי בסוגיה המורכבת הזו, נדהמתי מהעובדה שאנשים לא מצליחים להפריד בין דעות של אדם לעבודה וליצירה שלו.

אבישי עם הסופר האהוב עליו יובל אברמוביץ

אבישי והסופר האהוב עליו מיכאל אבס

יש לי חברה שעובדת עם ילדים אוטיסטים. המלצתי לה על ספר שיכול לעזור לה להבין את הסערה בה נמצאים הורים לילדים אוטיסטים. היא הביטה בספר, בשם הסופרת והתנצלה. היא לא מסוגלת לקרוא את הספר. היא מכירה את הסופרת, לטענת החברה לסופרת יש דעות פוליטיות מעצבנות וקיצוניות, ולכן היא לא מסוגלת לקרוא אותו. לא עזרו ההסברים שלי שבספר אין זכר לדעותיה הפוליטיות, אלא רק לנושא הספציפי, החברה פסלה את הספר.

ההודעה של האישה והשיחה עם החברה גרמו לי להרהר בכך. בעבר סופרים בכל העולם וגם בישראל היו מתבטאים בצורה חופשית בנושאי חברה ופוליטיקה ונתנו ביטוי למגוון רחב של דעות. היום סופר או אמן שבוחר להתבטא בנושאים האלו משלם מחיר כבד. יש לי חברים רבים שהם סופרים בתחילת דרכם, הם חוששים להחצין את דעתם הפוליטית. אבל לא הכל קשור לפוליטיקה ולדעות כאלו ואחרות, אלא גם להתנהגות ולאישיות של האמן.

פעם נכנסתי לחנות ספרים וכמעט התעלפתי. מול עיני עמד סופר דגול שכילדה הערצתי את האדמה עליה הוא דורך. כילדה בבית ספר יסודי ידעתי לדקלם את כל הספרים שלו בעל פה. עד היום אני זוכרת ציטוטים שלמים מתוכם. כשהייתי חיילת, נתקלתי בדוכן עם הספרים שלו בשבוע הספר בעיר וכל כך התלהבתי עד שקניתי את כל הספרים כי פחדתי שכאשר יהיה לי ילד בבית ספר יסודי, לא ניתן יהיה להשיג אותם.

ניגשתי לאותו סופר, רועדת כולי מהתרגשות. אמרתי לו שאני לא יודעת איך הייתי יכולה להעביר את הילדות שלי בלי הספרים שלו, החמאתי לו במשך דקות ארוכות. ביקשתי ממנו בעיניים בורקות להצטלם יחד. הוא לא כל כך התרשם מהפניה שלי אליו. הטרידה אותו מאוד העבודה שהספרים שלו לא מוצגים.
המוכר בחנות לא זיהה אותו ואני ערכתי בניהם היכרות. "אתה יודע שגם היא סופרת?", המוכר הפתיע אותי וסיפר לאותו סופר על הספרים שאני כתבתי. זה היה בתקופה שראו אור רק שני ספרים שלי ובכלל לא חשבתי שאני יכולה לקרוא לעצמי סופרת.

"באמת? גם את סופרת?", הוא שאל.
הנהנתי במבוכה.

"אם ככה, אני לא מוכן להצטלם איתך. אני לא מעוניין שתעלי את התמונה לפייסבוק ותתפרסמי על חשבוני. מה זה עוזר לי אם תפרסמי תמונה שלך איתי ועוד יחשבו שאני מכיר אותך? אם את רוצה, את יכולה לצלם אותי לבד, בלי שאת תהיי בתמונה". המוכר ואני נדהמנו.
"טוב" אמרתי, מנסה להסתיר את האכזבה הגדולה והתדהמה מהתגובה. צילמתי את הסופר לבדו רק בכדי לא לפגוע בכבודו ויצאתי מהחנות. התקשרתי מיד לבעלי. לא האמנתי שהאיש שכתב טקסטים כל כך רגישים, טקסטים שהרגשתי כאילו נכתבו עלי ועל הנפש שלי, מתנהג בצורה כזו.
במשך זמן רב הסתובבתי עם הסיפור הזה בראש, ובעיקר חשבתי עליו כשניקיתי אבק מהספרים שכתב ששכבו אצלי על המדף. ברגע שהבן שלי הגיע לגיל המתאים שלפתי אותם משם והקראתי לו קטעים מתוכם על מנת לנסות לפתות אותו לקרוא בהם ולגלות את קסמם בדיוק כפי שאני עשיתי כשהייתי בגילו.
החלטתי לנסות לשכוח את הסיפור הזה, להתעלם ממנו לחלוטין, לעשות הפרדה מוחלטת בין הסופר האהוב לבין האיש הנרגן בחנות. הצטערתי שבכלל נפגשנו, הצטערתי שזיהיתי אותו.

אבל האם תמיד אפשר לעשות את ההפרדה הזו? הבן שלי בן תשע וחצי אוהב מאוד מוזיקה קלאסית. יום אחד הוא גילה שהמלחין וגנר היה אנטישמי. הוא נלחץ. "מותר לי להמשיך לשמוע אותו?", הוא שאל. לא רציתי לספר לו שוגנר לא היה המלחין האנטישמי היחיד, יש את ליסט, את ריכרד שטראוס ועוד רבים וטובים. אני בעצמי גיליתי שהסופר האהוב עלי, זה שנתן לי את ההשראה הגדולה לכראמל, "רואלד דאל" היה אנטישמי, אבל זה לא גרם לי לשנוא בגלל זה את הספרים שלו.
כשאני רואה ציורים של האמן קאראווג'ו, אני לא יכולה שלא להתפעל מהם, למרות שאני יודעת שהוא כנראה היה פסיכופט אלים. אני לא יכולה למחוק מהמוח שלי את כל הסרטים שאהבתי של וודי אלן או רומן פולנסקי. אני לא הולכת להופעות של אייל גולן, לא קונה את הדיסקים שלו אבל את השיר "הוזה אותך מולי" אני לא יכולה להוציא מהלב. פעם כתבתי סטטוס על מספר מפגשים שהיו לי עם הסופר דויד גרוסמן וכמה התלהבתי מהעובדה שהוא בדיוק כמו שדמיינתי, איש עדין, נחמד ומעורר השראה. בפוסט שפרסמתי בפייסבוק, ערכתי השוואה בינו לבין סופרים אחרים שהורסים את הדימוי שלנו לגביהם ברגע שפוגשים אותם במציאות. התפתח דיון מאוד מעניין האם אפשר להפריד בין האדם ליצירה ואנשים פרסמו עוד ועוד שמות של גאונים בתחומם שעשו דברים איומים בחייהם. קשה לי לגלות עוד גיבורי ילדות שמתגלים כנבלים (למשל מייקל ג'קסון), לפעמים בא לי פשוט לעצום עיניים, לא לדעת דבר על המלחין/זמר/סופר/ יוצר וכו', ולהתנתק מהכול וליהנות מהיצירה. חבל שזה לא כל כך פשוט לביצוע.

סטטוס לשבת: אני והמלחין האנטישמי

"אם המלחין וגנר האנטישמי היה פוגש אותי, הוא היה שונא אותי? או שנראה לך שהייתי מצליח לשנות את דעתו על יהודים?"