החודש, ב-26 לספטמבר, בדיוק לפני חמישים שנה, יצא בבריטניה אלבום האולפן ה-11 של הביטלס, Abbey Road . זהו האלבום האחרון שהוקלט על ידם. התמונה על העטיפה היא התמונה המפורסמת של חברי הלהקה במעבר החציה. זוכרים?
הטור הזה מוקדש לאותו אלבום מפורסם שנחשב לאחד התקליטים החשובים בהיסטוריה של הרוק.
# # #
כשהייתי קטנה, ישנתי פעמים רבות אצל בטי, קרובת משפחה אהובה. אמא שלה נולדה בארצות הברית ואהבה מאוד את הביטלס. היא שמעה את השירים שלהם כל הזמן ואני, שלא הכרתי את הלקה, הוקסמתי מהם. בכל פעם כשביקרתי אצלם, התפללתי שאמא שלה תשמיע את אחד התקליטים של הלהקה. אני זוכרת את השיר הראשון שנגע בי. שכבתי במיטה, בטי נרדמה. אני לא הצלחתי להירדם ומהסלון שמעתי את השיר Hey Jude.
לא הבנתי מילה באנגלית, אבל המוזיקה הייתה נוגה. זה היה בכיתה ג' נדמה לי. הייתי ילדה קצת מוזרה וכל מה שהעסיק אותי באותה התקופה היה נושא השואה.
הייתי בטוחה שפול מקרטני שר Hey Jew, שיר ליהודי שסובל בגטו. דמיינתי לעצמי שזה שיר שמנסה לעודד את היהודים ולהסביר להם שעוד מעט יהיו להם חיים טובים יותר.
כשגיליתי את המשמעות האמיתית של השיר חשבתי לעצמי שזה מזל די גדול שבחרתי לא לשתף אף אחד במחשבותיי המטופשות.
חזרתי הביתה שמחה ומאושרת. כשחברה שלי שמעה מה קניתי, היא רצתה להרביץ לי. "מה? ויתרת על אופירה ורווית יוספי בשביל הביטלס? את סתומה? מי מכיר אותם בכלל?" היא שאלה
# # #
בשנת 1989 הוקסמתי מאוד מהאחיות אופירה ורווית יוספי. בקדם האירוויזיון של אותה שנה, כשהייתי בכיתה ה', הן שרו את השיר "לשמוח ולרקוד" וחשבתי שהן מגניבות. רציתי מאוד לשמוע עוד שירים שלהן ויום אחד ניגשתי לאבא שלי וביקשתי ממנו 47 שקלים על מנת שאוכל לרכוש לי את הקלטת החדשה שלהן. חברה שלי מאוד התרגשה. ההורים שלה לא הסכימו לתת לה את הכסף עבור הקלטת והיא רצתה כל כך שאני אקנה אותה וכך היא תוכל להקליט אותה ממני.
אבא שלי הסכים לתת לי את הכסף, יצאתי שמחה ועליזה לדרכי, עליתי על קו 88, הגעתי לחנות המוזיקה "דיסק קלאב" ז"ל בעיר. כשנכנסתי, אחד מהלקוחות ביקש מהמוכר להשמיע שיר מקלטת שהוא בחר לעצמו. אז לא ידעתי מה שם השיר, בדיעבד אני יודעת שזה היה Norwegian Wood. לאחר מכן הוא השמיע את Girl. עמדתי בחנות ממוסמרת לרצפה, לא זכרתי מי זו אופירה ומי זו רווית והיה לי ברור שהכסף שקיבלתי ילך למטרה אחרת. קניתי את הקלטת הראשונה שלי של הביטלס.
חזרתי הביתה שמחה ומאושרת. כשחברה שלי שמעה מה קניתי, היא רצתה להרביץ לי. "מה? ויתרת על אופירה ורווית יוספי בשביל הביטלס? את סתומה? מי מכיר אותם בכלל?" היא שאלה, ולא דיברה איתי כמה ימים, אבל לי לא היה אכפת. הקלטת הזו הייתה הקלטת האהובה עלי ביותר.
שנים מאוחר יותר, כשהזכרתי לאותה חברה את הסיפור הזה, היא אמרה שהיא לא זוכרת אותו, אבל היה לה חיוך מוזר על הפנים. נדמה לי שהיא ידעה בדיוק על מה אני מדברת.
# # #
כשהייתי בכיתה ו' רציתי להכין לסבתא שלי קלטת עם שירים שהיא אוהבת. הבעיה: לא ידעתי איזה שירים היא אוהבת. ניסיתי לחשוב מה אנשים מבוגרים יכולים לאהוב, והכנתי לה קלטת עם מיטב להיטי הביטלס. רגע לפני שהגשתי לה אותה בשמחה ואהבה, סיפרתי על זה לאמא שלי. "סבתא אף פעם לא אהבה את הביטלס, היא חשבה שהם פרועים מידי. כמעט לכל ההורים של החברות שלי היה מה להגיד עליהם ועל התסרוקות הפרועות שהיו להם", אמרה. הייתי בהלם. בגיל הזה לא הבנתי מה כל כך פרוע בהם. אמא שלי המשיכה, "אולי כשהם שרו את yesterday, היא התחילה לחבב חלק מהשירים, אבל גם זה לא בטוח".
בחטיבה ובתיכון וגיליתי את guns and roses, metallica וגם את Iron Maiden.
בכל פעם כשהקשבתי למוזיקה של אחת הלהקות בקולי קולות, חשבתי על סבתא שלי. אם הביטלס היו פרועים עבורה מה היא תחשוב על המוזיקה הזו? חששתי שהיא תקבל התקף לב.
המלצות חמות לאוהבי הביטלס ולאלה שרוצים להכיר:
סופר אמא ביטלס מוזיאון הילדים חולון
מוזיאון הילדים בחולון – הביטלס, מסע הקסם המסתורי: במוזיאון הילדים בחולון ישנה תערוכה נהדרת שמוקדשת לביטלס, הלהקה הטובה בכל הזמנים. כנהוג במוזיאון מדובר במסלול שעוברים בליווי מדריך. במשך כשעתיים יצאנו למסע בזמן בו הכרנו את הלהקה מתחילת דרכה בסוף שנות החמישים ועד שנות השבעים. בתערוכה ישנם שני מסלולים, הראשון למשפחות וילדים מעל גיל חמש, והשני למבוגרים ובני נוער מעל גיל 12.
אנחנו הצטרפנו למסלול המשפחות. לפני שההדרכה התחילה לא הבנתי איך אפשר לקיים מפגש שיעניין את כל מי שהצטרף לקבוצה. היו שם ילדים בני 11 ולצידם ילדים בני 8 ו-5, אבל להפתעתי היה כל כך מעניין שגם אני הייתי מרותקת במשך שעתיים. הילדים האזינו למדריך כמהופנטים כאשר סיפר להם על רוח התקופה, הרעיונות האומנותיים של הלקה, על החיים האישיים של פול, ג'ון, ג'ורג' ורינגו. (ידעתם למשל שפול לא התקבל למקהלת בית הספר מאחר והמורה חשבה שאין לו כישרון מוזיקלי?), אפילו הופענו כלהקה על הבמה עם תלבושות מתאימות וצילמו אותנו לסרט מיוחד שהוקרן בסוף. קבלנו הדגמה כיצד עובד אולפן הקלטות, הילדים ניסו לנגן על כלי הנגינה שאפיינו את הלהקה ובכללם גם כלים פחות פופולאריים, ששימשו את הלהקה, כמו למשל הסיטאר, כלי מיתר הודי עתיק.
בקיצור חוויה נהדרת שגרמה לי להתרגשות אדירה.
סופר אמא יסטרדיי
סרט – יסטרדיי, סרט בריטי בבימויו של דני בויל: ג'ק מאליק הוא מוזיקאי כושל שחוץ מהאמרגנית שלו שהיא גם חברת ילדות, אף אחד לא מאמין ביכולותיו, גם לא ההורים שלו. הוא נאלץ לעבוד כמחסנאי בסופר, לספוג את ההתנהגות המעצבנת של הבוס שלו ומידי פעם לנגן במקומות בהם אף אחד לא באמת מקשיב לו.
יום אחד קורה משהו יוצא דופן. ישנה הפסקת חשמל שנמשכת 12 שניות בכל העולם, ובדיוק באותו הזמן ג'ק רוכב על האופניים שלו ואוטובוס מתנגש בו. כשהוא מתעורר, הוא מגלה כבדרך אגב שאף אחד בעולם לא מכיר את להקת הביטלס. אפילו בגוגל אין זכר ללהקה, השירים, הקליפים. הכל נעלם. גם התקליטים שהיו לו נעלמו. הוא מחליט לנצל את המצב ולשיר בעצמו את שירי הלהקה כאילו הוא המחבר והמלחין שלהם והעולם יוצא מדעתו מהשירים המופלאים.
הסרט מצחיק, מקורי, חכם ועושה מצב רוח טוב. סיפור האהבה שנשזר בעלילה הראשית מעט דביק אבל לא הורס את הכיף בשום צורה. יצאתי מהסרט מרחפת. מסוג הסרטים שעושים טוב בלב ובנשמה.
מומלץ מאוד למבוגרים, אבל אפשר גם עם ילדים מגיל 12.
סטטוס לשבת: לפני ואחרי הביטלס
אבישי (בן תשע וחצי): "החיים שלי מתחלקים לשניים. לפני שהכרתי את הביטלס ואחרי שהכרתי אותם".
אני
עדיין ארוך מדי וחבל שפרסת מחשבה שכזו