מה קורה במרכז העיר: מאירה ברנע גולדברג יצאה לסיבוב וחזרה אופטימית

כשהייתי קטנה אהבתי לעלות על קו 88 ולנסוע ל"עיר". שם ברחוב ההסתדרות, חיים עוזר וחובבי ציון הרגשתי כאילו אני בתל אביב. יכולתי לאכול גלידה במדרחוב, לשוטט בין החנויות שנראו לי יפות ומושכות, לקנות בגדים, נעלים, לשרוץ שעות בחנות של הדיסקים. היום אני בת 41. משתדלת לא להגיע למרכז העיר כמעט אף פעם. בכל פעם שיש לי סידורים שמחייבים אותי להגיע לשם, אני מרגישה כאילו אני נמצאת בחלום רע, אורחת בזיכרונות ילדותי אבל מישהו פגם בהם. המרכז דהוי, חיוור ולא מזכיר אפילו במעט את ימי הזוהר הגדולים. בשלב מסוים התחלתי לשאול את עצמי, אולי זה תמיד היה ככה וכילדה לא שמתי לב? או אולי הכל בסדר גמור והבעיה בכלל אצלי?
החלטתי לבחון את הנושא מקרוב ולא כבדרך אגב. מצוידת בשמלה שחורה יפה ומשקפי שמש, יצאתי בבוקר, בשיא החום של אוגוסט, לבדוק מה יש למרכז העיר להציע למסתובבים בו.

כיכר טראמפ

תחנה ראשונה: כיכר דונלד טראמפ

מה נוצץ וגדול יותר מארצות הברית? ובכן ניסיתי להגיע לכיכר החדשה שנחנכה לפני חודש וחצי. אין לי מושג מי החליט לרצף את רחוב חיים עוזר בריצוף לבן, לא משנה כמה יקרצפו את המרצפות האלו הן תמיד יישארו עם כתמים שחורים, שלא לדבר על זה שקשה לצעוד עליהן בלי להחליק. צעדתי בזהירות ואז ראיתי אותה מולי.
בחנתי אותה מקרוב, מרחוק, מלפנים ומאחור ולא נעים לי להגיד. היא לא ממש חיננית, ולא נראית שייכת לרחוב.
"את יכולה לצלם אותי בבקשה ליד המזרקה הזו?" שאלתי את האישה הראשונה שחלפה על פני.
"למה?" היא שאלה מופתעת.
"מה זאת אומרת?" שאלתי, "תראי איזה יפה היא וחגיגית. אני ממש מתרגשת לעמוד לידה".
"מה מרגש בזה?", היא לא הבינה.
גבר שעמד בסמוך התערב, "עזבי אותה, מה היא מבינה? דונלד טראמפ הוא ידיד ישראל. כל הכבוד לראש העיר שחלק לו כבוד. תני לי, אני אצלם אותך".
האישה עזבה אותנו בלי לומר מילה. "אז למה את באמת מצטלמת ליד המזרקה?", הוא שאל.
"אתה תצחק עלי", אמרתי בקול מבויש.
"תנסי אותי".
"באתי לכאן במיוחד מרחוק, כי אמרו לי שיש הרבה מה לעשות בפתח תקווה. אני רוצה לבלות כאן וחשבתי שבטח כדאי להתחיל במרכז".
הגבר צילם אותי שלוש תמונות, "קחי חמודה. את בטוחה שזה מה שאמרו לך? אני לא כל כך יודע אם יש מה לעשות כאן, אבל לפחות יש לך מזכרת מהמזרקה".
נותרתי לבדי.
בחו"ל כשאני מסתובבת סתם להנאתי, אני תמיד מחפשת את המדרחוב, שם יש צל, אווירה, מסעדות קטנות ונחמדות, גלידריות. ידעתי לאן אני צריכה ללכת. המדרחוב קורא לי!

קפה קרם

תחנה שניה: המדרחוב

"תחשבי חיובי", אמרתי לעצמי כשבחנתי את עליבותו של המקום. "קודם כל נקי כאן", חשבתי ולמרות זאת הכל נראה ישן ואפרורי, ואז מרחוק זיהיתי שולחנות שעליהם מפות משובצות אדום לבן משל הייתה זו מסעדה איטלקית ברומא.
הגעתי למקום. "קרם קפה", בית קפה קטן, נקי ונחמד היחיד שמשרה אווירה נעימה במדרחוב המתפורר. אישה נחמדה, עדי שמה, שמאוחר יותר הבנתי שהיא בעלת המקום, הגישה לשולחנות אוכל ומיצים צבעוניים טריים שנסחטו במקום.
אחרי כמעט ארבעים דקות בשמש הרגשתי שזה בדיוק המקום בשבילי לנוח. עדי מכינה בעצמה שקשוקות מדהימות ובלינצ'סים שיגרמו לכם ללקק את האצבעות. היא הגישה לי את שייק הבית. "זה הפרי שייק שכולם קונים אצלי. הוא הכי טעים", הסבירה, כשהגישה לי את הכוס.
ואני החלטתי להתמסר לחוויה כאילו אני נמצאת באחד מהטיולים שלי בחו"ל.
"ואוו מדהים! מה יש בזה?"
"אני לא יכולה לגלות לך. יש כאן מרכיב סודי. אני לא מספרת לאף אחד".
"אני חייבת לחזור לכאן עם בעלי. עד איזו שעה המקום פתוח?", הסתקרנתי.
"אני פותחת בשעה שמונה בבוקר וסוגרת בעשר בלילה".
"עשר בלילה?", הופתעתי, "מישהו בא לכאן בשעות האלו?"
"תראי בדרך כלל פחות, אבל עכשיו קיץ, אז באים לפעמים בשביל הגלידות והפרישייק".
"לא מפחיד להסתובב כאן בעשר בלילה?", בחנתי שוב את המקום.
"תראי, אני יודעת שאנשים אומרים שיש כאן הרבה אריתראים ובגלל זה הם מפחדים, אבל תאמיני לי שהם מאד נחמדים".
חזרתי לרחוב חיים עוזר.

הפסל של יואל משה סלומון

תחנה שלישית: פסלו של יואל משה סלומון בעל הכנפיים

כשחושבים על פתח תקווה, תמיד איכשהו מתחילים לשיר את השיר הידוע של יהורם טהר לב "הבלדה על יואל משה סלומון". ואכן בשנת 2008 הוצב במרכז העיר פסל ברונזה מיוחד במינו, שיצר האמן רמי גולשני. רמי, חבר במועדון הארלי ומועדון האופנוענים, יצר פסל שבו יואל משה סלומון עם כנפיים של ציפור ממש כמו בשיר, והוסיף קצת משל עצמו כשהושיב אותו על אופנוע הארלי.
קצת מסובך להצטלם עם הפסל. הוא עומד על אי תנועה ללא מעבר חציה שמוביל אליו, אבל אני התעקשתי. את האמת, הפסל הזה פשוט יפה ומיוחד, וכשעוברים ברחוב חיים עוזר פינת רחוב העלייה השנייה, כדאי לעצור ולהתבונן בו. ביקשתי מחמישה אנשים ברחוב לצלם אותי ליד הפסל. לא היה לי נעים לספר להם שהם לא הצליחו לצלם כמו שצריך למרות המאמץ שזה דורש, להמתין עד שכל המכוניות יעברו, לחכות עד שאחצה את הכביש, אז העדפתי לומר תודה ולחפש מישהו אחר. בכל אופן ארבעה מתוך החמישה בכלל לא היו מודעים לקיומו של הפסל בעיר וכשסיפרתי להם עליו, תוך כדי שירה וזיופים הם מאוד התרשמו. מהפסל, כן, לא מהשירה.

דואר שפיגל

תחנה רביעית: אזור לא ברור

כולם נראו מאוד נחושים להגיע למקום הזה, אז נגררתי אחרי כולם, ואכן ראיתי המולה גדולה, ותור ענקי בחוץ. אנשים ישבו על המדרגות או נשענו על הקיר. מסתבר שהמקום הכי עמוס ורוחש פעילות הוא … סניף הדואר ברחוב שפיגל. זה היה קצת מאכזב, אבל אני שמחה לבשר שיש המון צל והרחוב מאוד יפה ומושקע, עם ציורי קיר מגניבים ונוסטלגיים, כרזת רטרו המזמינה אותנו לנשף קיץ, פרסומות לקולנוע היכל ובית קפה דמיוני שחבל שלא קיים במציאות. העירייה מארגנת באזור אירועים תחת הכותרת "ימי שלישי בשפיגל", שווה לעקוב. המקום באמת חמוד ומתאים לאירועים עירוניים.

היכל

תחנה חמישית: קולנוע היכל

בשנת 2009 החלו השמועות על הריסת קולנוע היכל. זו הייתה הפעם השלישית שקולנוע שאהבתי עתיד היה להיהרס. גדלתי מול קולנוע אורון, ואפילו הספקתי לראות כמה סרטים בקולנוע שלום, אבל קולנוע היכל היה הדבר האמיתי! גדלתי על הסיפורים סביבו, על מלחמת השבת המתמשכת, בהיכל הלכתי לסרט הראשון עם החבר שלי בכיתה ז', זה היה מקום הבילוי הטוב ביותר כשהייתי נערה צעירה. כעת הוא עומד שומם ועדיין אפשר לראות שרידים מהסרטים האחרונים שהוקרנו בו: רוקי 5 וליל המתים.
יש כאלו שמנסים להחתים תושבים על עצומה לשימור הקולנוע, אבל העצומה לא תפסה. בניין הקולנוע תוכנן על ידי האדריכל הישראלי אריה שרון, הוא הוכרז כמבנה לשימור אבל כרגע לא ברור מה יעלה בגורלו. לפעמים בחו"ל אני עוברת ליד מקומות שוממים שאין בהם זכר לעבר מלבד שלט קטן שמידע אותי שכאן התרחש משהו מעניין. אז עצרתי ליד הקולנוע לכמה דקות, נתתי לו את הכבוד הראוי והמשכתי לתחנה הבאה.

בית הכנסת הגדול

תחנה שישית: בית הכנסת הגדול

הזיכרון הראשון שלי מבית הכנסת הגדול קשור לסיפור שסבתא שלי, סבתא מרים, בת ה–93 מספרת לי בכל יום עצמאות כשאני באה אליה במיוחד עם הבן שלי כדי שגם הוא ישמע אותו שוב ושוב, כיצד מיד לאחר הכרזת המדינה, כל תושבי פתח תקווה הגיעו אל רחבת בית הכנסת ופצחו בריקודים. כילדה כל כך רציתי לחזור בזמן ולרקוד עם כולם. כעת נעמדתי בשמש החזקה מול בית הכנסת ודמיינתי שאני שם.
בימים אלו מתבצעות עבודות שימור, שיחזור ושיקום של בית הכנסת אבל אי אפשר להישאר אדישים כשעומדים מול המבנה העתיק, שהוקם בשנת 1898. לרגע אחד הרגשתי את משק כנפי ההיסטוריה ואני לא מתביישת לומר שהתרגשתי קלות.

ה אנדרטה לחללי מאורעות תרפ"א

תחנה שביעית: האנדרטה לחללי מאורעות תרפ"א

ליד בניין העירייה ישנה אנדרטה לזכרם של הנרצחים במאורעות תרפ"א. אין לי מושג כמה פעמים חלפתי על פניה בלי לשים לב לקיומה. בחו"ל כל אנדרטה מעניינת אותי ואני בודקת מה ואת מי היא מנציחה, אז למה שכאן לא אעשה זאת – שאלתי את עצמי. בחור נחמד בשם יובל צילם אותי על יד האנדרטה. "איזה מזל שביקשת ממני לצלם אותך. בזכותך שמתי לב אליה", אמר.
ואני גיליתי שבעבר היה מנהג בפתח תקווה, שבתאריך כ"ז בניסן, לא התקיימו לימודים בביתי הספר בעיר, זה היה יום מיוחד שהתקיימה בו עצרת זיכרון ותהלוכות לזכר הנופלים.
המשכתי להסתובב בעיר, להיכנס לחנויות, לצלם כתובות גרפיטי, פינות מוזנחות ופינות מיוחדות בעיר, לטעום קינוחים קטנים במאפיות, לבדוק אילו חנויות שזכרתי מילדותי שרדו ואילו לא.
בסיום הסיבוב, גיליתי שבסך הכל היה לי מאד נעים להסתובב בעיר (ואפילו לא הגעתי לשוק ולעוד מקומות מעניינים) אבל בעיקר בזכות הנוסטלגיה. פניתי ללשכת דובר עירית פתח תקווה ושאלתי מה מתוכנן למרכז העיר בשנים הקרובות, שמחתי מאוד לקבל את תשובתם המהירה. "ראש העיר העביר במועצת העיר הצעה למתן הנחה בארנונה לתושבים צעירים (כולל סטודנטים וחיילים משוחררים) שיעברו להתגורר במרכז העיר (הבקשה כעת בהמתנה לאישור משרד הפנים), הוא פועל להקמת מתנ"ס במרכז. עם כניסתו לתפקיד הקים רמי גרינברג את מנהלת מרכז העיר שמטרתה קידום ההתחדשות במרכז וסיוע לקידום העסקים במרכז העיר. המרכז הוותיק יהפוך בשנים הקרובות למרכז אטרקטיבי וחדיש, אשר יספק מענה לתושבים ותיקים וחדשים ולבעלי העסקים. ראש העיר מקדם גם תוכניות פיתוח לרחוב חיים עוזר ולכל הרחובות הוותיקים ומקדם קיום פעילויות במרכז העיר".
אני אוהבת את העיר הזו ואמתין בסבלנות לשינויים, בתקווה שיתממשו ויקדמו את מרכז העיר לעתיד טוב יותר, כדי שגם לבן שלי יהיו זיכרונות ממנו. כרגע הוא לא מגיע לשם אף פעם.