מבוא לאדיבות מתקדמת

לאורך המדרכה שסמוכה לביתי ישנם עצים. בערך כל חמישה צעדים יש עץ. בשל רוחבה הצר של המדרכה כשמגיעים לעץ, רק אדם אחד יכול לעבור בכל פעם בנוחות. אני גרה ברחוב הזה כבר כמה שנים. בהתחלה לא שמתי לב. הייתי הולכת כרגיל, וגם אם מישהו היה מגיע מולי בדיוק באותו הזמן, לא עלה בדעתי לעצור, במיוחד אם הייתי באמצע הליכה מהירה, ספורטיבית וקצבית עם מוזיקה באוזניות. הכתף שלי נתקעה בכתף של האדם שמולי, וכאילו כלום לא קרה, שנינו המשכנו ללכת בלי להביט אחד בשני או לחשוב שיש משהו דפוק בסיטואציה הזו.

יש משהו שאני מוצאת את עצמי עושה לעיתים קרובות, אני אוהבת לבחון התנהגויות של אנשים, בעיקר של זרים. אני משתמשת במידע שאני אוספת כשאני כותבת את הספרים שלי ובאפיון הדמויות. אלו יכולים להיות דברים פשוטים, הדרך בה הם שותים את הקפה כשהם יושבים בבית קפה, או הדרך בה הם פונים לפקידה בקופת חולים.

הצעידה על המדרכה מרובת העצים הפכה עבורי למעניינת במיוחד. גם כאשר הייתי הראשונה שהגיעה לאזור העץ, האדם מולי המשיך ללכת ולא חשב לעצור. לאף אחד לא הפריעה ההתנגשות הקלה.

אחרי שנה או שנתיים של התנגשויות באנשים, לא הבנתי למה אני לא מנסה להיות המבוגר האחראי, והתחלתי לעצור כשמישהו מגיע מולי ולתת לו לעבור.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שעשיתי את זה. אישה עם המון שקיות וחבילות צעדה בנחישות לכיווני ואני עמדתי בצד ונתתי לה לעבור. היא לא התייחסה למחווה שלי, היא המשיכה לצעוד כאילו מה שעשיתי היה מובן מאליו ולמרות זאת המשכתי ללכת מרוצה מעצמי כאילו עכשיו ביצעתי איזה מעשה מדהים ובקרוב אקבל את המדליה שלי.

מאז עצרתי פעמים רבות ונתתי לעשרות אנשים לעבור. חלקם חייכו אלי חיוך קטן, חלקם הופתעו מאד והביטו בי מבט חשדני, חלק קטן אמר לי "תודה" באדיבות, והרוב הגדול המשיכו ללכת כרגיל. אף אחת מהתגובות למעשה שלי לא גרמה לי להפסיק לעשות את מה שאני עושה.

במהלך השנה ליוויתי את הבן שלי בן התשע וחצי לבית הספר. שמתי לב שגם הוא כמו כולם ממשיך לצעוד ולא משנה לו מי מגיע מולו. "תגיד", שאלתי אותו, "מה היה קורה אם היית עוצר ונותן לאיש לעבור? למה המשכת ללכת אפילו שאין לך מקום?".

הוא לא ידע להסביר לי למה הוא עושה את זה.

המשכנו ללכת בשתיקה ואז הוא שאל אותי: "למה האיש לא עצר כשאני עברתי? למה הוא לא ראה שאין מקום לשנינו?".

—

"נזכרתי שאמא הופתעה מהעבודה שאני נדחפת למעלית והסבירה שכדאי מאוד שאתן לאנשים לצאת קודם. אני זוכרת שהופתעתי מאוד מההצעה. זה נראה לי מהפכני"

—

"אני חושבת שלפעמים אנשים מאד מרוכזים בעצמם ולא רואים באמת את האנשים שמסביב, אבל אולי אם אתה ואני נשים לב לזה ונתנהג באדיבות, ולאנשים יהיה נעים, אז אולי גם הם יתחילו להתנהג כמונו".

"או שאולי יקרה ההפך", הוא חשב. "מה יקרה אם אנחנו תמיד נהיה הטובים, ואז אנשים יתרגלו לזה וימשיכו להיות אגואיסטים, יחשבו שהכול מגיע להם ושזה הגיוני שאנחנו עוצרים לכבודם?".

"אני לא חושבת שכולם אגואיסטים", הסברתי. "אולי הם באמת ממהרים. בדרך כלל זה קורה בבוקר כשכולם צריכים להגיע לעבודה או לבית הספר".

הוא חשב וחשב "אז את בעצם מלמדת אותי תמיד לוותר לאחרים?".

"בוא נסכם שאני מלמדת אותך להיות נחמד ואדיב לאחרים".

השיחה שלנו הציפה זיכרונות מילדותי. נזכרתי שכאשר טסתי עם אמא שלי לחו"ל כשהייתי בת 13 היא הופתעה מהעובדה שאני נדחפת למעלית בכל פעם שהדלת נפתחת. אני זוכרת שהיא לקחה אותי לשיחת הבהרה והסבירה לי שאם אני רוצה להיכנס למקום כלשהו, כדאי מאד שאתן לאנשים לצאת קודם, זה הרבה יותר הגיוני. אני זוכרת שהופתעתי מאד מההצעה שלה. זה נראה לי מהפכני. עד היום בכל פעם כשאני עומדת מול דלת של מעלית אני כשומעת את אמא שלי מדברת אלי.

נזכרתי גם בפעם ההיא לפני שנים כשהייתי בכתה ז'. הלכתי ברחוב וזרקתי על הריצפה עטיפה של מסטיק. איש מבוגר שהלך לצידי במדרכה ויכול היה להיות סבא שלי, הרים את העטיפה וזרק אותה לפח במקומי. הוא לא אמר לי מילה, רק הסתכל לי בעיניים. מאז לא זרקתי אשפה על המדרכה ברחוב. כשהבן שלי היה קטן, עוד לפני שהוא למד לדבר, הדגשתי בפניו שוב ושוב שאשפה זורקים ישר לפח.

נזכרתי איך יום אחד בכתה ד' כשחזרתי הביתה ברגל מבית ספר, ירד גשם וכשרציתי לחצות את הכביש ואף מכונית לא עצרה לי. פתאום מכונית אחת עצרה. הנהג חייך חיוך רחב וסימן לי עם היד שאני יכולה לחצות את הכביש. זכרתי שהמורה קראה לנהג מהסוג הזה “נהג אדיב”. היום כשאני נוהגת בעצמי, אני משתדלת לחייך כשאני עוצרת למישהו במעבר חציה.

אמנם בדרך כלל בסרטים ובספרים הגיבורים מבצעים דברים יוצאי דופן וגדולים מהחיים כדי להפוך את העולם שלנו לעולם טוב יותר, אבל אני חושבת שלפעמים צריך להתחיל בדברים הקטנים, אפילו קטנטנים.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרואיד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק של "מלאבס"

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "מלאבס"

חבר שאין כמוהו | אוליבר שרץ, איורים ברברה שולץ

הוצאת סיגליות

ספרו הקודם של אוליבר שרץ "תכף נחזור, קפצנו רגע לאפריקה" היה רב מכר גדול ואף נכנס למצעד הספרים של משרד החינוך.

הבן שלי שמח מאד לקבל את ספרו השני של אוליבר שרץ. הוא ישב במשך כמה ימים ולא הפסיק לקרוא בו. כבר זמן רב לא ראיתי אותו מרותק בצורה כזו למשהו שלא כולל מסך.

הספר מספר על סנאי חמוד וסקרן שבניגוד לכל ההוראות של אימו, יורד מהשביל ביער שבו מותר לו לטייל וממשיך לחקור את העולם סביבו ולאסוף שלל הפתעות שהוא מוצא בחיק הטבע. יום אחד הוא פוגש זאב. כל חייו הפחידו אותו וסיפרו לו שזאבים הם האויבים הכי מסוכנים בעולם ושזאבים שונאים סנאים, אבל הזאב הזה היה פצוע, הוא נלכד תחת גל אבנים.

הבי הסנאי לא מסוגל לחזור ולישון כרגיל כשהוא יודע שמישהו נמצא בסכנת חיים. הוא יודע שהוא חייב לעזור לזאב האומלל, למרות שאסור, למרות שאמא אמרה שזה מסוכן.
כל כך קשה להגיע להחלטות נכונות בחיים, אבל הבי מגיע להחלטה הנכונה עבורו. הוא חוזר אל הזאב. בין הזאב לסנאי מתפתחת חברות אמת מפתיעה ומרגשת המוכיחה שהאנושיות והאהבה מעל הכול.

הספר מצחיק, מותח ומסקרן, מלא הרפתקאות וקשיים אך גם מלא חמלה.

הספר מנוקד ומתאים לתלמידים בתחילת בית ספר יסודי.

סטטוס לשבת

let it be

אבישי: כל מה שחשבתי על בן גוריון השתנה לרעה. אני כבר לא חושב שהוא היה ראש ממשלה טוב.
אני: למה? מה הוא עשה שכל כך הכעיס אותך?
אבישי: גיליתי שהוא לא הסכים לתת ל”חיפושיות” להופיע בישראל.