שלום לכם, כל אלו שאמרו לי שאין לי סיכוי

מתי בפעם האחרונה בכיתם מאושר? קראתי על זה בספרים וראיתי את זה בסרטים אבל אף פעם לא בכיתי באמת, בכי ארוך ומשחרר בשל משהו טוב שהתרחש. שום דבר לא הכין אותי לסיטואציה הזו וכל כך הופתעתי, שלאחר מכן המשכתי לשבת על הספה בחוסר מעש מנסה להבין מה קרה כאן בכלל.

אבל אולי צריך להתחיל מהתחלה. לפני כמה ימים ראה אור ספר שכתבתי, "הילדה שניסתה". נכון שזה הספר השביעי שלי אבל מדובר בספר ילדים ראשון וסף ההתרגשות גדול במיוחד. מי שמכיר את ספרי המבוגרים ואת ספרי הנוער שכתבתי, יודע שאני אוהבת לערבב לתוך הבדיון הרבה מהחיים האישיים שלי, אבל בספר הילדים הזה, אני מרגישה שהצלחתי למצות את התמצית המזוקקת ביותר של החיים שלי ולכתוב אותה במעט מילים.

בהרבה צמתים בחיי, אנשים שונים אמרו לי שאין סיכוי שאצליח.

מאירה גולדברג ברנע צילום פרטי

זה התחיל מילדות כשמורה בבית ספר אמרה לי שהיא צופה לי עתיד של מוכרת בדוכן שווארמה ובמשך שלוש שנים הכניסה לי לראש את העובדה שאני טיפשה. זה המשיך בחטיבה, חברה שלי ביקשה ממני לעזור לה ולהכין במקומה עבודה ללימודים. הגשתי שתי עבודות זהות, אחת בשמי ואחת בשם החברה. היא קבלה 100 ואני קבלתי 65, המורה אמרה שרואים שהעתקתי את העבודה בלי להבין כלום. אני זוכרת ששמעתי איך מדברים עלי באופן שלילי, שאני עצלנית, שיש לי שגיאות כתיב, שאני צריכה להרבות בקריאה (אף על פי שקראתי ספר שלם כל יום). אני זוכרת שהמורה לדרמה שוחחה עם אמא שלי ואמרה לה שאני לא מספיק טובה אז אין טעם לשלוח אותי למבחנים בבית ספר עירוני א' או לתלמה ילין. אני זוכרת שרציתי לגשת לאודישנים כילדה קטנה לסרט ישראלי, וכולם צחקו עלי. "את? זה לא בשבילך. את לא תצליחי".

אני זוכרת שרציתי להתקדם בעבודה, ולנהל את חנות הספרים שעבדתי בה. "למה שמישהו ייתן לך לנהל חנות?", שאל אותי מישהו שהיה מאוד קרוב אלי באותה תקופה.

אני זוכרת שנתתי לחברה שלי לקרוא ספר שכתבתי. ספר שלימים הפך לספר הראשון בסדרת "כראמל", ספר שזכיתי עליו כמה שנים טובות אחר כך בפרס דבורה עומר, בסדרה שמכרה כבר יותר מ-60,000 עותקים. "אל תשלחי את זה להוצאה", היא אמרה. "אין מצב שיקבלו את הספר הזה. משהו שם לא עובד".

בכל פעם שרציתי להרים את הראש, לצאת מהמסגרת, להמציא את עצמי מחדש, לחשוב מחוץ לקופסא, תמיד היה שם מישהו שסיפר לי למה זה לא כדאי, למה אני לא אצליח, למה אין לי סיכוי, למה זה לא יעבוד.

כשבגרתי ולאחר שכבר יצאו לאור ספרי הראשונים, באחת ההרצאות שהעברתי פגשתי את המורה מבית הספר היסודי, זו שאמרה לי שהיא צופה לי עתיד בתור מוכרת שווארמה. היא חיבקה אותי והשוויצה בפני חברה שלה שהיא הייתה המורה שלי ושהיא תמיד ידעה שאצליח.

לא רציתי לפגוע בה אז לא אמרתי לה דבר, אבל כשחזרתי הביתה כתבתי את "הילדה שניסתה". על ילדה שרצתה מאוד לעשות משהו שאף אחד מהחברים שלה לא הצליח לעשות לפניה. כולם אומרים לה שהיא לא תצליח אבל היא מתעלמת מרעשי הרקע ומחליטה לנסות בכל זאת.

קינאתי בדמותה של הילדה שהתעלמה מכל מי שאמר לה שהיא לא מסוגלת. היא לפחות ניסתה, אני כילדה, כמתבגרת וכאישה צעירה, אפילו לא ניסיתי.
הספר "הילדה שניסתה" יצא לאור, ואני כסופרת מנוסה כבר יודעת שלאחר שהספר יוצא לחנויות יש מין נפילת מתח כזו. לפני כמה ימים התעוררתי בבוקר וחיכתה לי הפתעה. אחת הנשים שאני מאוד מעריכה בתחום הספרות בישראל, עטרה אופק, מתרגמת, עורכת, לשונאית, סופרת (ובתו של אוריאל אופק ז"ל שהיה חוקר ספרות, סופר ומתרגם בעל שם), כתבה ביקורת על הספר שלי, ואיזו ביקורת מדהימה. זו הייתה הפעם הראשונה שקבלתי פידבק רציני כל כך על הספר. קפאתי במקום. קראתי את המילים ולא האמנתי.

אתם בטח מגחכים לעצמכם, "מה? זה הספר השביעי שלה. ממה היא כל כך מתרגשת?". תאמינו לי, קבלתי כבר בחיי ביקורות טובות בעיתונים נחשבים, וגם התמודדתי יפה עם ביקורות פחות אוהדות, אבל מעולם לא קרה שהדמעות פשוט פרצו ממני בלי שליטה. אולי כי הספר הזה מייצג את החיים שלי יותר מכל ספר אחר, אולי כי עטרה אופק מייצגת בעיני את המקום אליו תמיד רציתי להגיע אבל הרגשתי שאף אחד שם לא מוכל לקבל אותי, אולי ואולי, אבל כשקראתי את הביקורת הזו, הרגשתי שנפשית קשה לי להתמודד איתה.

התקשרתי לחברה שלי, שהיא סופרת בעצמה, וכשהיא שמעה אותי ממררת לה בבכי בטלפון היא ביקשה ממני לעצור הכל ולנשום. "תיהני מהרגע, אין לדעת מתי זה יקרה שוב. תבטיחי לי שתשבי עם עצמך כמה דקות בחדר, תקראי שוב את הביקורת בשקט, תתענגי על כל מילה ותקשיבי לעצמך".

ואכן אחרי שהשיחה נותקה בהיתי בהמלצה עוד רגעים ארוכים, קראתי אותה בקול רם שוב ושוב ושוב. ניגבתי את הדמעות, ניסיתי לא לצחוק על עצמי ועל הסיטואציה. רק הלב שלי המשיך לדפוק בקצב מהיר.

ניסיתי להיזכר האם מתישהו בכיתי מאושר? למיטב זכרוני זה לא קרה. זו חוויה מאוד משעשעת, מטופשת אך גם מיוחדת ומסעירה. אני מאחלת לעצמי עוד הרבה רגעים מאושרים כאלו. "הילדה שניסתה", היא לא הילדה שהייתי, אבל היא האישה שאני היום. בגיל ארבעים אני לא מקשיבה לאף אדם שאומר לי לא לנסות, אני עומדת על זכותי לנסות. אני מעדיפה להיכשל מאה פעמים מאשר לשכב במיטה ולחשוב מה היה קורה אילו…

סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכיינים / איריס אליה כהן, איורים רמי טל, הוצאת טל-מאי

סופר אמא סבתא טורבו

ברוכים הבאים למלון של סבתא טורבו. אם תרצו ארוחת בוקר, סבתא טורבו תפנה אתכם לשוסטר מהמכולת שם תוכלו לקנות שוקו ולחמנייה, אחרי הביקור גם תצטרכו לנקות אחריכם את החדר ולהשתמש ב"ערכת הניקיון" כי סבתא טורבו לא משרתת.
סבתא טורבו אמנם מתייחסת למלון שלה כאילו מדובר במלון חמישה כוכבים ענקי, אבל בפועל מדובר בשני חדרים ואפילו דלפק הקבלה הוא לא מה שאתם חושבים, בדרך כלל אין שם אף אחד שממתין לאורחים.
סבתא טורבו מצחיקה בטירוף והבלאגן מתחיל כשאל המלון מגיע אלברט, נגן טובה מהולל ומהמזוודה שלו נשמעים רחשים מוזרים. מה אתם הייתם עושים אם מישהו בשם אלברט היה מגיע למלון שלכם עם מזוודה שבתוכה נח לו… תנין??
ספר ראשון מתוך סדרה שללא ספק תהפוך ללהיט. הספר מיועד לילדים בבית ספר יסודי שקוראים עם ניקוד, הספר מאויר בצורה מקסימה ושובת לב על ידי המאייר רמי טל (לא סתם בחרתי במאייר גם עבור הספר שלי. מדובר בכישרון מבטיח שעוד תשמעו עליו רבות בעתיד).

סטטוס לשבת: קוראים רק אותי

אבישי: סיפרת להם שאני המצאתי את שם הספר "הילדה שניסתה"?
אני: מי זה להם?
אבישי: לקוראים שלך בעיתון.
אני: אתה חושב שזה יעניין אותם?
אבישי: כשהם פוגשים אותי ברחוב הם מספרים לי שבדרך כלל הם קוראים רק אותי כאן, אז נראה לי שכן.