לפני מספר שנים חברה סיפרה לי על הבן שלה בן החמש שהתעורר באמצע הלילה מסיוט נוראי, בוכה וצורח. "הנאצים הגיעו אמא", הוא יבב. אותה חברה לא הבינה מאיפה הגיעו המחשבות על הנאצים לראשו של בנה. בשיחה עם הגננת, נפתרה התעלומה. מסתבר שהגננת הייתה בחופש, גננת מחליפה הגיעה אל הגן, והיא החליטה, שבוע לפני יום השואה, לקחת את הילדים לטיול קצרצר מחוץ לגן, על דעת עצמה, לאנדרטה באזור ולשוחח איתם על נושא השואה. היא סיפרה להם על מיליון וחצי ילדים יהודים שנרצחו בשואה רק משום שהם יהודים וחשפה קצת יותר מידע מהמקובל לאותו הגיל.
הסיוטים נמשכו תקופה ארוכה ורק החמירו ביום השואה עצמו כשנשמעה הצפירה. אותה חברה החליטה שלא לשלוח יותר את בנה למוסדות החינוך בערב יום השואה ולהיות האחראית הבלעדית על המידע והתוכן שאליו ייחשף. היא לא סמכה על מערכת החינוך שתדע לסנן את המידע ולהתאים אותו לקטנים.
מסתבר שהיא לא היחידה. הורים רבים, במיוחד כאלו שחוו בעצמם את ימי הזיכרון בבית ספר כחוויה טראומתית, לא שולחים את ילדיהם לבית הספר ומעדיפים ללמד אותם בעצמם על הנושא.
לי מעולם לא הייתה בעיה לשמוע סיפורים הקשורים לשואה, ככל שהסיפור היה מזעזע וקשה יותר, כך הקשבתי לו בתשומת לב רבה יותר ובקשב. את יום השואה, כבר מגיל צעיר, כילדה בבית ספר יסודי, מתחתי לשבוע שבו ראיתי סרטים, קראתי ספרים ובעיקר הצקתי לסבתא שלי בניסיונות לדלות ממנה מידע על עברה במחנות. רק כשהפכתי לאמא הבנתי עד כמה המידע שאליו נחשפתי היה טראומתי, חדר לחלומותיי ולסיוטיי.
לא נעים להודות בזה, כילדה אהבתי את יום השואה בבית ספר ואת הטקסים. זה היה עבורי יום קדוש. אצל אמא שלי, דגנית, המצב היה הפוך. אלו הזיכרונות שלה:
"אני זוכרת בעיקר לחץ גדול. אמא שלי הייתה מורה בבית ספר פיק"א והיא הייתה אחראית על הטקס עם המורה דוד יעקובוביץ, שהוא בעצמו ניצול שואה. הטקסים תמיד היו מבוימים היטב ונערכו בכישרון רב והיו מאד מוחשיים, רקדו עם שקים, הקריאו קטעים מאוד מרשימים. אני פחדתי מהיום הזה. הייתי מנסה לעשות בכוונה פרובוקציות כדי שירחיקו אותי מהטקס, הייתי מנסה לשכנע את ההורים שלי שאני חולה ויתנו לי להישאר בבית. לרוב זה לא הצליח. הייתי עומדת, צופה בטקס ומנסה להתנתק, לחשוב על משהו אחר. פעם אחת לא עמדתי בזה יותר והתעלפתי. התעוררתי מאוחר יותר בחדר האחות".
תמיד רציתי שהבן שלי יהיה כמוני. שיבין עד כמה נושא השואה חשוב, שיגשים את צוואתם הלא כתובה של הנספים יחד איתי – לזכור ולא לשכוח. בכיתה א' שלחתי אותו לבית הספר בחולצה לבנה, לאחר שבדקתי קודם עם המורה מה ילמדו בדיוק באותו היום ומה יהיה בטקס.
אני לא בטוחה שזה קשור לאוטיזם שלו, יש ילדים שהם פשוט רגישים ולא מסוגלים לסבול ולקלוט מידע שקשור לנושא כבד כזה. אבישי חזר הביתה עצוב ומלא בשאלות שהמשיכו להטריד את מנוחתו חודשים רבים לאחר יום השואה. החלטתי שלא לשלוח אותו יותר לבית ספר ביום הזיכרון לשואה ולגבורה וללמד אותו על כך בעצמי בהתאם ליכולת התפיסה שלו.
עניין אותי לדעת איך נערכים לטקסים ולימים המיוחדים בבתי הספר ולצורך כך ניגשתי להנהלת בית החינוך שבו בני לומד (בית החינוך "יד לבנים") ושוחחתי עם המנהל אמיר פוני, וסגניתו לאה גל.
שאלתי אותם: מה אתם חושבים על הורים כמוני שלא שולחים את הילדים לבית ספר ביום הזיכרון לשואה ולגבורה? אתם מודעים לתופעה שבה הורים לא שולחים את הילדים אל בית הספר?
"לנו ידוע על מקרים בודדים של הורים כאלו. מובן שאנחנו סומכים על שיקול הדעת של ההורים אבל חשוב מאוד באופן כללי להכיר את העבר שלנו ולכן מומלץ מאוד להגיע לבית הספר, גם כדי ללמוד את הנושא כמו כולם וגם כדי להיות חלק מהמסגרת והשייכות למקום. אנחנו מקפידים מאוד להתאים את התכנים לגיל של הילדים".
שאלתי שאלה נוספת: "איך מייצרים טקסים שמתאימים גם לכיתות א' וגם לכיתות ו'? איך בוחרים אלו שירים מתאימים?
"יש לנו צוות מורים שעבר השתלמויות על ידי מנחים מיד ושם לגבי תכנים המתאימים לבתי ספר יסודיים. לגבי הטקסים, יש לנו צוות בין מקצועי שיושב, חושב ומחליט לגבי הטקסטים הנלווים, השירים והסיפורים. אנחנו לא בוחרים כלאחר יד, יש מחשבה מעמיקה מאחורי הבחירות הללו. המחנכות מקבלות הדרכה והכוונה במליאת המורים, יש תכנית ייעודית על ידי ציורים, סרטונים ומצגות והכל נבחר ונעשה ברגישות לילדים הקטנים. אנחנו תמיד עם יד על הדופק".
מה מתוכנן בבית החינוך בשבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל?
"אנחנו מאוד מקפידים להיצמד להנחיות של משרד החינוך ואתר בשבילי הזיכרון, יד ושם. יהיו כמובן הטקסים, שיח בכיתות, לכיתות הבוגרות יותר תגיע מתנדבת שתספר את סיפורה האישי על הישרדותה, הבוגרים גם יצאו למוזיאון יהדות סלוניקי בפתח תקוה. הקטנים יקבלו את המידע דרך ציורים, מצגות ושירים שמתאימים לגיל שלהם. התכנים נלקחים מאתרי משרד החינוך על פי דרגת הכיתה ושיקול דעתה של המורה".
כיצד אפשר להרגיע הורים שחוששים לשלוח את הילדים שלהם לבית הספר באותו היום?
"בדרך כלל הורים מעדכנים את המחנכת או את היועצת במידה וידועה להם רגישות מיוחדת ליום הזה ואנו פועלים בהתאם, מנהלים שיחות מול הילד ומול הוריו ומוצאים את הפתרון הנכון. המחנכת מובילה פעילות הסברה והקדמה לאירועים השונים בהתאמה לכל גיל. אין מה לחשוש, בשביל זה אנחנו כאן".
הבן שלי ביקש להישאר בבית. הוא הסביר לי שהמעמד של הטקס מלחיץ אותו ומכאיב לו. החלטתי גם השנה שלא לשלוח אותו. אולי בשנה הבאה ננסה שוב.
שתיים
שתיים / אפיניטי קונאר
"…יש לך ילדים מיוחדים?" עיניו היו ידידותיות, עד כמה שיכולנו לראות.
מאמא זעה מרגל אל רגל, מצומצמת פתאום. היא ניסתה למשוך את היד מאחיזתו אבל הוא לא הרפה, ואז החל ללטף את כף היד בקצות אצבעותיו שבכפפה, כאילו היד היא יצור פצוע אך שבנקל ניתן להרגיעו.
"רק תאומות. לא שלישיה" היא התנצלה. "אני מקווה שזה מספיק".
צחוקו של הרופא היה רם וראוותני והדהד בחללי המעיל של זיידע. נמלאנו הקלה כאשר קול הצחוק שכך ויכולנו להקשיב למאמא מונה את מעלותינו.
"הן יודעות מעט גרמנית. אבא שלהן לימד אותן. בדצמבר הן יהיו בנות שלוש עשרה. קוראות נלהבות שתיהן. פרל אוהבת מוזיקה, היא נבונה ומעשית, לומדת ריקוד… הרופא הקשיב למידע בעניין רב וביקש שנצטרף אליו אל הרמפה…".
השנה 1944, התאומות פרל וסטשה מגיעות לאושוויץ ישר אל "גן החיות של מנגלה". הספר מחולק לשניים. החלק הראשון מתאר את החיים עם מנגלה, החלק השני, את החיים לאחר השחרור. הספר מרתק מהעמוד הראשון ועד האחרון, לא קל לקריאה, אך עם זאת נראה שהמחברת חסכה לנו תיאורים קשים אף יותר. ספר אנושי על תקופה לא אנושית.
סטטוס לשבת: "בטוח שהיטלר מת?"
אבישי: אבל זה בטוח שהיטלר מת אמא, נכון?
רוזיטה
עם ישראל לאורך כל קיומו היה עם נרדף, עבר פרוגרומים רציחות וזה בעצם נמשך עד היום, כי יהודים נרצחים על כי הם יהודים. אי אפשר להתחמק מעברינו, וזה לא פיתרון שלא לשלוח ילד אל מוסד החינוך בגין סיבה זו, אילו ההורים היו באמת מבינים את תפקידו בעולם כיהודים, היו יודעים לחזק ולתמוך בילד במצב זה או אחר.