אל תשאלו אותי למי הצבעתי כי אני לא אספר. אני מפחדת

בצעירותי, הייתי נערה מעורבת פוליטית. אני זוכרת את עצמי כבר לקראת הבחירות בשנת 1988 כשאני ילדה בכיתה ה', קוראת את המצע של המפלגות השונות בעיון רב, שואלת את ההורים שלי שאלות ויושבת צמודה למסך הטלוויזיה כשתעמולת הבחירות שודרה.

כשהייתי בת 14 עמדתי בצמתים בעיר עם חברות נוספות והחתמנו עוברים ושבים על עצומה נגד ירידה מהגולן. בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה נסעתי עם חברי בתנועת הנוער להפגין מול שגרירות גרמניה בארץ. למדתי בעל פה נאומים חשובים של מנהיגים מהעבר והייתי בטוחה שיש לי את היכולת לשנות את העולם. לא פחדתי לומר את הדעה שלי בקול רם ולהתווכח בקולניות עם אנשים שחשבו ההפך ממני גם כששילמתי על כך מחיר לא פשוט.

אני לא יודעת מה מידת המעורבות של הנוער בימינו בתחום הפוליטי, אבל בתקופתי היינו מעורבים מאוד, השתייכנו למפלגות, נפגשנו עם חברי כנסת שבאו אלינו לפתח תקווה וכאמור הרגשנו חשובים. עבדתי בהתנדבות במטה הבחירות בשנת 1992 , 1996 ו־1999 והופתעתי לגלות שפעילים רבים אחרים קיבלו תשלום עבור אותה עבודה בדיוק, אבל לא היה אכפת לי. רציתי לתרום.

בכיתה ט' הייתי מאוהבת בכל ליבי בנער חמוד בשם ערן. אחרי חודשיים נפרדנו. הסיבה: הוא לא הצליח לשנות את הדעות הפוליטיות שלי. הוא תמך בשמאל ואילו אני הייתי בתנועת הנוער בית"ר, הוא התבייש להציג אותי לחברים שלו. זה היה פשוט מגוחך. אני זוכרת את מכתב הפרידה שהוא כתב לי. לדעתי אם אעשה מאמצים אני אמצא אותו קבור באחת המחברות הישנות שלי. "אני לא יכול לצאת עם מישהי ממחנה הימין. זה נוגד את עקרונותיי", כתב. כאלו היינו, דרמטיים וטיפשים.

כשסיימתי את לימודי בתיכון הצטרפתי לקורס קדם צבאי של החברה להגנת הטבע במטרה להיות מורה חיילת. כמעט כל הבנות בקורס השתייכו למחנה השמאל. אני הייתי החילונית היחידה בעלת דעות מבולבלות שנוטות לימין. אף אחת לא רצתה להיות איתי בקשר וכך מצאתי את עצמי מסתובבת עם הבנות הדתיות בקורס. אז לא ידעתי מה הסיבה להיותי כל כך דחויה אבל מהר מאוד קיבלתי את התשובה. היה לנו בקורס שיעור בו כל אחת הייתה צריכה להביא חפץ מהילדות שלה ודרך החפץ לתאר את עצמה. אני הבאתי את חולצת בית"ר, תנועת הנוער לה השתייכתי בעברי. מאז ומעולם הייתי מאוד מעופפת ולא פענחתי בצורה מדויקת שפת גוף של אנשים סביבי, אבל אני זוכרת איך כולם הסתכלו עלי כשהוצאתי את חולצת בית"ר מהתיק, כאילו אני רוצחת. המדריכה אף הגדילה לעשות ורמזה לי שהחולצה שאני מחזיקה מזכירה לה את החולצות החומות שלבשו פלוגות הסער ה־S.A, של הנאצים. החל מאותו רגע הפכתי לאוויר, שקופה. המדריכה הביטה בי בזלזול ולמען האמת אותי זה קצת הצחיק. זה הזכיר לי את הסיפורים ששמעתי מאבא שלי, איך אסור היה לו לספר לאף אחד שהוא מצביע ליכוד כי כולם סביבו היו אנשי מפא"י ואיך כשהיה קטן אסור היה לו לספר שהוא מעריץ את ז'בוטינסקי אחרת היו מחרימים אותו. נזכרתי איך גיליתי לגמרי במקרה שפעם לתנועת בית"ר הייתה ליגה משלה מאחר שלא הרשו לאגודות בית"ר לשחק עם כל יתר הקבוצות בליגה.

הדעות הפוליטיות שלי השתנו מקצה לקצה, שוב ושוב לאורך השנים. אין לי מושג איך זה קרה אבל תמיד הייתי בצד הנגדי. כשכולם סביבי היו ימניים, אני פיתחתי דעות שמאל, כשכולם סביבי היו שמאלנים, אני חזרתי שוב לצד הימני של המפה. מעולם לא התקבעתי בדעה אחת כמו סבתא שלי שהצביעה כל חייה לתנועת החרות ומאוחר יותר לליכוד בגלל בגין גם שנים אחרי שהוא נפטר. תמיד שאלתי את עצמי שאלות, התפתחתי, זזתי, בחנתי את העולם שבו אני חיה ואת האנשים סביבי. לאורך השנים הייתי חברה במפלגות שונות מאוד זו מזו מ"צומת" ז"ל ועד "מרצ", עד שהבנתי שאני לא צריכה להיות חברת מפלגה מאחר שברגע שאני חברה בה, זה מאיץ אותי לחשוב מדוע אני לא צריכה להיות חברה בה ואז רגע הפרישה ממנה מתקרב בצעדי ענק. לא כולם נועדו להיות חיות פוליטיות.

רק דבר אחד השתנה מאז נעורי, כיום אני מרגישה שאסור לי לספר לאף אחד מלבד בעלי מהן דעותיי הפוליטיות. אם בעבר, ניתן היה להתווכח, להחליף דעות, לנסות להאיר את עיניהם של אחרים, לעצבן אחרים, לגרום להם לכעוס עליך אבל לעמוד מאחורי האמת הפנימית שלך עד הסוף, כיום הנושא הפוליטי מאוד טעון. אנשים לא מסוגלים לשמוע דעות אחרות, נקודה! פעם אחת פרסמתי בפייסבוק משהו שיכול להתפרש כפוליטי וכמות ההודעות השטניות שקיבלתי היממה אותי. חברי פייסבוק שנראו לי מאוד שפויים דקה קודם הפכו למפלצות אימתניות. זה עצוב מאוד.

אם אני שייכת למחנה השמאל, כנראה אני בוגדת ולא ציונית, אם אני שייכת למחנה הימין אני פאשיסטית ואם אני במרכז אני סתם חסרת אישיות ואחריות.
בעוד כמה ימים זה יקרה. אחרי הקמפיינים המכוערים, ההכפשות ההדדיות, הסרטונים, המיילים וההודעות, ישראל תבחר. אז לכו, ממשו את זכותכם הדמוקרטית, עשו את המוטל עליכם, רק אל תשאלו אותי למי הצבעתי כי אני לא אספר, אני מפחדת.

אדוני ראש הממשלה – מאחורי הקלעים של הנהגת ישראל / יהודה אבנר, מרכז מורשת מנחם בגין, טובי

אדוני ראש הממשלה – מאחורי הקלעים של הנהגת ישראל | יהודה אבנר

יהודה אבנר, שהיה לימינם של לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין ומנחם בגין, מתעד את הרגעים ההיסטוריים הגדולים. מנקודת מבט מרעננת הוא מספר על הדילמות שעמדו בפניהם, ההחלטות שנדרשו לקבל, האסונות הצבאיים ורגעי הניצחון הלאומיים והאישיים בצורה בהירה וקולחת, המעלה חיוך אצל הקורא ברגעים הטובים והתכווצות ברגעים הקשים שידעה המדינה.
"כעבור כמה שעות, הרבה אחרי חצות, אחרי שהמהומה שככה והדיון נעשה משמים למדי, התקיימה הצבעת האמון בממשלה החדשה. מנחם בגין ושריו עלו בזה אחר זה לדוכן ונשבעו אמונים. לבסוף כאשר היושב ראש הלם בפטישו לסיום הישיבה, הבחנתי ביצחק רבין בחיוכו הביישני והמעוקם, ידו מושטת בברכה. בגין לחץ את היד המושטת, קד ושאל "יהיה לך נוח אם אבוא אליך מחר בתשע בבוקר למשרד ראש הממשלה?"
חיוכו של רבין התרחב והוא אמר בבת צחוק, "נוח??אני כבר אדאג שיהיה נוח. עכשיו אתה ראש הממשלה!"
אין חדש תחת השמש, וכמו היום, גם אז מערכות בחירות, ובפרט זו של שנת 1977, היו מלאות בהאשמות אישיות ובקמפיינים משולחי רסן, אבל למרות כל זאת, הייתה שם אנושיות, שהיא מעבר לקמפיין או לדעה פוליטית, ומזה יש לנו מה ללמוד.
נחמד לקרוא ספר כזה כשנמצאים בתקופת בחירות בה נראה שכל האמצעים כשרים ולזכור שיכול להיות כאן יותר טוב.

סטטוס לשבת: אולי נצביע להיא מארץ נהדרת?

מאירה. אבישי בבחירות
צילומים פרטי

אבישי: "בארץ נהדרת אני הכי אוהב את מירי רגב, אז אולי נצביע עבורה?"