סיפורו של אריה ששואג לשמיים ולא רואה את הנוף. המדור של מאירה גולדברג ברנע

כשהייתי קטנה הגעתי מטעם בית הספר ומטעם תנועת הנוער לפחות חמש פעמים לתל חי וכפר הגלעדי  לפסל האריה השואג. אני זוכרת את המיפקדים שנערכו לנו ברחבה מול הפסל כשדגל ישראל מתנופף ואת הרושם העמוק שהותיר עלי המשפט האחרון לפני מותו המיוחס לטרומפלדור, “אין דבר, טוב למות בעד ארצנו”.אני זוכרת שדמותו של טרומפלדור סקרנה אותי ולכן בחרתי להכין הרצאה לכל החברים בתנועה על חייו. (בבקשה לא לצחוק עלי!! זה מה שפעם עשינו בתנועת נוער).  הופתעתי מאד לגלות שאת ידו הוא איבד במלחמת יפן – רוסיה ולא במלחמתו על ארץ ישראל, הוקסמתי מהתמונה שמצאתי באחת האנציקלופדיות בו ראיתיו חורש במחרשה ביד אחת והתרגשתי עד דמעות כשבחרו בי להקריא שיר של ז’בוטינסקי בטקס שנערך בכפר גלעדי בי”א באדר. עברו שנים, בתיכון ובצבא איש לא הזכיר לי יותר את משנתו של טרומפלדור, ציניות השתלטה על העולם. אני זוכרת איך בגיל 21 הגעתי להרצאה במכון אבשלום שם המדריך טען  שטרומפלדור כלל לא אמר את המשפט המפורסם. הוא גיחך לעצמו. “סביר להניח שהוא פלט קללה ברוסית”. כולם צחקו. אני לא. מאז עברו 18 שנים שלא חשבתי במהלכן על טרומפלדור אפילו לא פעם אחת. משום מה החיים המשיכו בלעדיו. לפני שבוע הגענו לפסטיבל המוזיקה בכפר בלום. בדרך ראיתי שלט מוכר “כפר גלעדי”. הסתכלתי על הבן שלי, שעולה בשנה הבאה לכתה ב’ וחשבתי לעצמי שאולי זו הזדמנות לעצור רגע ליד פסל האריה השואג ולספר לו את סיפור תל חי. ישבנו במכונית ופתאום הבנתי שאין לי מושג מאיפה להתחיל. קודם כל לא זכרתי שום דבר! אבל באמת שום דבר, כאילו מעולם לא למדתי על הנושא.  זכרתי שהייתה איזו מהומה כשאנשים חמושים רצו להיכנס לחצר הסגורה לחפש חיילים צרפתים או משהו דומה, שמישהו החליט לפתוח להם את השער והתפתח קרב יריות, אבל איך להציג את הנושא הזה בפני הילד שלי?  את זה לא ממש ידעתי. אני רוצה רגע לעצור ולהזכיר לכם משהו שכבר כתבתי עליו מעט בטורים הקודמים שלי. הבן שלי בן שבע וחצי, נמצא על הרצף האוטיסטי. הוא ילד מאד מיוחד ורגיש שאוהב בעיקר מוזיקה קלאסית ואמנות. הילד גאון בשני התחומים האלו. מסוגל להעביר הרצאה ברמה מאד גבוהה בנושאים המדוברים, הוא כל הזמן מדבר על שופן ומוצרט, על פול גוגן וואן גוך, על אופרות או סגנונות אמנות. מדובר בילד שרגיל לבקר במוזיאוני אמנות וחי בעולם דמיון מאד עשיר, הוא חולם להיות מלחין ולהמציא מכונת זמן על מנת לחזור למאה ה 19 בשביל לפגוש את הציירים האימפרסיוניסטים. איך אני בכלל יכולה להסביר לו את משמעות המשפט “טוב למות בעד ארצנו”? מה הקשר בכלל?מצד שני הילד מכיר את בן גוריון, את הרצל, עמד כמו ילד בוגר בבית ספר בטקס יום הזיכרון, הוא התחיל להבין מעט את המציאות בישראל.פניתי כמו כל הורה שכחן לעזרת יוטיוב. חיפשתי את התוכנית הנפלאה מערוץ החינוכית “חדשות מהעבר” ואכן מצאתי די במהירות הסבר נפלא בן שבע דקות, מדויק, מהיר ובגובה העיניים על טרומפלדור וסיפור תל חי. ישבנו יחד במכונית, בעלי אני ואבישי, צפינו בסרטון, רעננו את הזיכרון שלנו עם כל המידע, קצת שוחחנו על מה שראינו והתחלנו להתקדם לעבר הפסל המדובר. ואז הבנתי בשנייה אחת מה ההבדל ביני לבין הבן שלי. תחילה הוא רץ לנוף שמול הפסל והתרשם ממנו. אני מעולם לא התייחסתי לנוף המדהים הזה. הוא מבחינתי לא היה קיים. “אמא, תראי איזה נוף יש לאריה השואג. חבל שהוא מסתכל למעלה”. לא נראה לי שמתישהו התייחסתי לפסל עצמו אלא רק למיתוס שהוא מייצג. האריה באמת שואג כלפי מעלה. לאחר שסיים להתפעל מהנוף הוא ניגש לפסל. הקראתי לו את השמות הכתובים על האנדרטה. דיברנו על גבורת החלוצים, בדקתי שוב מה הוא הבין מהסרטון שראינו וגם שוחחנו מדוע אסור לטפס על האריה השואג. “אמא, מה זו החתימה הזו ?” לפתע הוא הצביע על חריטה קטנה וכמעט בלתי נראית בצד השמאלי של הפסל.“לא יודעת” עניתי. “בוא נבדוק”.“נראה לי שזה השם של הפסל. מי הוא אמא ? הוא פיסל עוד פסלים ? את יודעת שהפסל הזה מזכיר לי סגנון כנעני קדום”. הוא הותיר אותי בפה פעור. מרוב שהרגילו אותי להתייחס רק לעובדות, להיסטוריה, לפאתוס, למה שרצו שאדע איבדתי את היכולת לראות, להסתכל, להתבונן. מעולם לא ניסיתי לחשוב על הפסל או מקורות ההשראה שלו. חיפשתי מידע על הפסל שאכן עוצב בהשראת פיסול קדום (אשורי) ועשוי מחלוקי אבן גיר קשה. (ותודה לויקיפדיה) כשחזרנו הביתה אבישי לא זכר במדויק את המידע שסיפרתי לו על טרומפלדור, לא על היד שאיבד במלחמה, לא את המשפט המפורסם,  הוא גם לא זכר את שם המקום תל חי אבל לסבא הוא סיפר על הפסל אברהם מלניקוב שפיסל אריה עם ראש מורם ששואג לשמים ולא רואה את הנוף היפה מולו וזה קצת עצוב. אוטיזם. לא מה שחשבתם.

לארה והפרפרים

לארה והפרפרים |  אורית רינגל אמיר | איורים ליאורה גרוסמן הוצאת הקיבוץ המאוחד

כל ספר שליאורה גרוסמן בוחרת לאייר, באופן אוטומטי נכנס אלינו הביתה ומתקבל באהבה, המאיירת מחוננת ויודעת לתפוס רגעים בסיפור ולהפיח בהם חיים.אין זו הפעם הראשונה בה הצוות רינגל אמיר-גרוסמן משתף פעולה וגם הפעם התוצאה לא פחות ממופלאה.מעשה בילדה בשם לארה שאהבה את כל הצמחים בגינה, במיוחד את הפרחים הצבעוניים וגם את הפרפרים. היא כל כך אהבה פרפרים עד שרצתה לגדל אותם בביתה. “פרפרים אוהבים להיות חופשיים” אמא שלה הזהירה, אך לארה התעקשה. “לחברים שלי יש חתולים וכלבים. אני רוצה פרפרים”. מה קורה כשמנסים לגדל חיה בניגוד לטבע שלה ? סיפור קסום על ההבנה שבחיים לא תמיד אפשר לקבל כל מה שרוצים. לטבע יש דרך משלו…לבני 6-8.

הגל שאחרי הפרידה

הגל של אחרי הפרידה | גל יונוביץ | איורים לימור פרץ הוצאה עצמית

כשעבדתי בחנות ספרים מידי פעם היו מבקשים ממני המלצות לספר שמסביר בצורה טובה לילדים מה קורה כשאבא ואמא מתגרשים. לא היו יותר מידי ספרים בנושא, אך לאחרונה נתקלתי לגמרי במקרה בספר שנמכר רק ישירות מהמחברת ועושה זאת בצורה יוצאת מהכלל.גל בעצמה היא ילדה להורים גרושים. היום היא מבוגרת אך הספר נכתב בחלקו כשעוד הייתה קטנה וההורים שלה הודיעו לה שהם נפרדים . המיוחד הוא שלא ההורים המתגרשים כתבו את הספר אלא דווקא הילדה, ובספר היא פונה גם להורים וגם לילדים על מנת לעזור להם לעבור את התהליך בצורה הטובה ביותר. ניתן להבין את הבלבול שחווה הילד, את החששות והפחדים, אך גם את הטוב שבדבר. בעמוד האחרון  גל נותנת עצות לילדים ולדעתי הספר יכול להועיל למי שחווה סיטואציה דומה.את הספר ניתן להזמין בטלפונים הבאים:  גל- 0544830153   עינת- 0546699801

“הכל קשור למלחמה” 

סטטוס לשבת

בדרך לפסל האריה השואג לפני שחשבתי לראות את הקטע ביוטיוב עליו כתבתי בטור:

אני: רוצה שאני אספר לך רגע על טרומפלדור?

אבישי: זה קשור למלחמה?

אני: לא.

אני (מנסה לחשוב איך לספר על טרופלדור בלי מלחמה. לא מצליחה): כן. זה כן קשור למלחמה.

אבישי: ידעתי!! תמיד הכל כאן קשור למלחמות.