כמה שווה לדעתכם חיוך בעבודה?

בדרך כלל כשמישהו מודיע שהוא רוצה לעזוב את העבודה ועדיין אין לו עבודה מסודרת שממתינה לו, התגובות של הסביבה מאד מגוננות.
יש את המשפט הדרמטי שבדרך כלל נאמר בתוספת מבט חמור סבר, "לא עוזבים עבודה אחת עד שלא מוצאים עבודה אחרת במקומה!".
יש את התגובה המבוהלת, שתפקידה להפחיד, "אתה יודע שהמצב קשה בחוץ ולא קל למצוא עכשיו עבודות טובות".
ואם מדובר באישה שחצתה את גיל שלושים אז לעיתים מתווסף לכך, "ואת יודעת שאת כבר לא צעירה… היום מחפשים את הצעירים".

בדרך כלל ניתנת המלצה לחשוב טוב, לבדוק האם אנחנו באמת רוצים לעזוב או שמדובר בגחמה של רגע. וגם אם אותו אדם מספר שהוא סובל כבר שנים בעבודה וחייב שינוי, אף אחד לא מוותר לו על שיחת "תיזהר, אתה עושה טעות".

לפני כמה חודשים ניהלתי שיחה עם חברה שעברה את גיל ארבעים. היא אומללה בעבודה, כמעט בכל יום היא חוזרת מהמשרד עם דמעות בעיניים, כשהיא מגיעה הביתה לבעלה ולילדים היא כל כך עצבנית שאין לה חשק לעשות איתם כלום חוץ מלהיכנס למיטה ולבכות.

כולם הזהירו אותה, כולם סיפרו לה על העולם הרע והאכזר שממתין בחוץ למי שעוזב את העבודה בלי שמצא עבודה אחרת, אבל היא לא יכולה לחפש עבודה בתחום שלה כשהיא עדיין עובדת במקום אחר. בכל יום שחלף היא הרגישה את הדיכאון משתלט עליה, במיוחד לאחר שחברה סיפרה לה איך לאחר שהיא התפטרה, לקח לה שנתיים למצוא עבודה חדשה וגם זו החדשה, בשכר נמוך משמעותי מזה שאליו התרגלה.

חברה אחרת שהתפטרה מאותו משרד חזרה אחרי שנה והתחננה לקבל את המשרה שלה בחזרה, אך המשרה כבר נתפסה.

בעבר מי שהתחיל לעבוד בחברה מסוימת מיד לאחר הצבא, נשאר שם עד הפנסיה. בודדים האנשים שחשבו על 'הגשמה עצמית' או על עבודה ש'כיף' בה. כיף ועבודה לא הלכו יחד, היה צורך להתפרנס, לקבל קביעות ולומר תודה שהמשכורת נכנסת בזמן.

אני עבדתי באותו מקום במשך חמש עשרה שנים. אהבתי את מקום העבודה שלי בכל ליבי, הרגשתי שבכל שנה אני מתפתחת ומתקדמת עד שיום אחד השתניתי. לא הצלחתי לשלב את העבודה עם החיים הפרטיים. הבן שלי, שנמצא על הספקטרום האוטיסטי היה בשנה מאוד קריטית לקראת כתה א' וחשבתי שאני לא נמצאת שם מספיק עבורו. ספר מבוגרים חדש שכתבתי היה אמור לראות אור והרגשתי שאין לי מספיק ימים ושעות כדי לקדם אותו. קבלתי תפקיד חדש שהרגשתי שלא מתאים לאופי שלי. לראשונה בחיי התחלתי לשנוא את ימי ראשון. שמתי לב שהפכתי לאישה עצובה. אף אחד לא היה אשם במצב שלי, רק אני. ניסיתי בכל כוחי לשפר את מצבי בעבודה אבל לא הצלחתי. מצד אחד לא ראיתי את החיים שלי בלי העבודה הזו, הייתי מחוברת אליה מכל הלב והנשמה ומצד שני, לא יכולתי לראות את עצמי נשארת שם.

בשיחה ספונטנית וכנה עם מנכ"ל החברה הוחלט שלמרות העצב ואהבה הגדולה, ניפרד. לשמחתי המנכ"ל הבין אותי ועשה הכל כדי שהפרידה תהיה קלה ככל שניתן.

קשה לתאר מה עברתי כשהודעתי לחברים ולמשפחה שעזבתי את מקום העבודה הטוב, הבטוח והנפלא שלי בלי לחשוב מה בדעתי לעשות הלאה עם חיי.
אמרו שאני חסרת אחריות, שאמא לילד ועוד ילד אוטיסט, לא יכולה להרשות לעצמה לעזוב את העבודה ככה פתאום. אמרו לי שאני אגואיסטית וחושבת רק על עצמי, שאלו אותי איך בעלי הסכים עם המהלך הזה, כאילו שאני לא אדם שמסוגל לקבל החלטות בעצמי.
הגדילה לעשות קרובת משפחה שלקחה אותי לשיחת נזיפה חמורה באחת מהארוחות המשפחתיות.

לחודש אחד בלבד האמנתי להם. האמנתי לכל מי שאמר שאני לא מספיק טובה, שאני מבוגרת (הייתי בת 36), שאף אחד לא מחכה לי בחוץ. שאני לא אמצא אף עבודה שתאפשר לי גם להרוויח בכבוד וגם לראות את הבן שלי ולטפל בו כפי שחלמתי.

במשך חודש אחד בעלי היה צריך להחזיק אותי בכוח כדי שלא אתחנן לחזור למקום העבודה הקודם שלי מהסיבות הלא נכונות, בגלל פחד ובהלה.
שנה לאחר העזיבה כבר הייתי בעלת עסק עצמאי משגשג. הרווחתי משמעותית יותר מהמשכורת שהייתה לי כשכירה והצלחתי לשלב את שעות הפעילות שלי בהצלחה כאמא, יחד עם היותי סופרת ומרצה.

ברור לכם שכל מי שאמר לי שאני טועה, כל מי שנזף בי שאני חסרת אחריות, לא בא אחר כך להתנצל, להגיד לי שהוא טעה ושמח על הטעות הזו. אף אחד לא אמר לי "כל הכבוד לך שהלכת אחרי האינסטינקטים שלך".

השבוע אני מציינת ארבע שנים ליציאתי לדרך החדשה. אני לא אשקר, כל יום אני קמה מחדש ומרגישה ששום דבר לא בטוח, שמחר הכל עלול להסתיים. אני חושבת שזו תחושה של עצמאים רבים, וזה כנראה מה שמחזיק אותי ערנית ומוכנה לכל תרחיש.

חשוב לי לציין שאני לא מעודדת כל אחד להתפטר ספונטנית מהעבודה בלי לקחת בחשבון את המשמעות הכלכלית של המהלך, בעיקר אם יש ילדים ומשכנתא על הראש, אבל אסור לפחד משינויים, לפעמים מי שמעז מרוויח.

כשמישהו מתייעץ איתי על הצורך בשינוי במקום העבודה אני אוהבת להראות לו את שני הצדדים של המטבע ולא רק את הצד החושש.
אגב, אותה חברה שהזכרתי קודם, התפטרה בסוף מהעבודה. היום היא עובדת בעבודה אחרת לא בתחום שלה, מרוויחה פחות אבל החיוך חזר לפנים שלה. כמה כסף שווה חיוך?

תעלומת האחים לומייר – הצגה לכל המשפחה בסינמטק תל אביב

במהלך פורים הקרוב תעלה בסינמטק תל אביב הצגה חדשה לכל המשפחה שמביאה אל הבמה את הולדת אמנות הקולנוע: האחים אוגוסט ולואי לומייר, מאבות הקולנוע, היו הראשונים שהמציאו שילוב של מצלמה ומקרנה והראשונים אי פעם להקרין סרט על מסך גדול בפני קהל צופים.
סינמטק תל אביב מפגיש את ילדי ישראל עם האחים ששינו את פני ההיסטוריה. האחים הצרפתים והמעונבים מתגלים כזוג ליצנים שאוהבים, רבים ומתבלבלים בדיוק כמו כל שני אחים. הקהל הצעיר שרגיל לראות בסרטים כמדיום מובן מאליו, ומחזיק מצלמה בכיס כדבר של מה בכך, זוכה לחוות יחד עם שני האחים את ימיו הראשונים של הקולנוע, לתהות על מהות הקולנוע ותפקידו, לחוות חוסר אמונה בהמצאה החדשנית ולבסוף להבין את גודל הפלא שהוא הקולנוע.
ההצגה נפתחת יום לפני אותה הקרנה ראשונה מפורסמת, בעוד האחים עומלים על תיקונים אחרונים במצלמה שלהם. בעקבות תקלה משונה הם נשלחים יותר ממאה שנה קדימה בזמן לסינמטק תל אביב. שם, הם פוגשים קהל צעיר ומגלים שיום יבוא ויהיו שניהם מפורסמים בכל העולם כממציאי אומנות הקולנוע.
הצופים נחשפים לרזי הקולנוע מקרוב וחווים את החוויה הראשונית של צפייה בסרטיהם של האחים על מסך גדול כפי שצפו בהם ראשוני הצופים בבית קפה בפריז בשנת 1895. הקהל בהצגה הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור. הילדים עוזרים לאחים להבין היכן הם נמצאים, מלמדים אותם כיצד נראה סרט, ומסייעים להם לחזור לעבר כדי להספיק לתקן את המצלמה בזמן להקרנה.

הצגה מקורית מבית סינמטק תל אביב לכל המשפחה מגיל 5 ומעלה.
כתיבה ובימוי: קליה בן עמרם
שחקנים יוצרים: כפיר ליבנה ושגיא טל
עיצוב במה והלבשה: נעה בנדהן
פרטים נוספים וכרטיסים באתר סינמטק ת"א.

סטטוס לשבת: בואי נעיר אותו

שבת בבוקר.
אבישי: אמא, בואי נעיר את אבא.
אני: מוקדם. תן לו לישון.
אבישי: אני חושב שממש עצוב לו במיטה לבד. אני בטוח שהוא יעדיף לקום ולשחק איתי.