לפני כשבוע הוזמנתי להרצות בפני הורים לילדים אוטיסטים וצוותי חינוך על היתרונות שבשילוב ילדים אוטיסטים בבתי ספר רגילים וכיצד אפשר לעשות זאת נכון. לאחר ההרצאה שוחחתי עם מספר אימהות לילדים על הספקטרום האוטיסטי המשולבים בביתי ספר רגילים שבהם ההורים של ילדי הכיתה שמים מקלות בגלגלים ולא נותנים לשילוב הזדמנות.
אחת האימהות סיפרה לי על הורים שמשתתפים באופן פעיל במסע הסתה נגד הבן שלה המשולב בכיתה. היא סיפרה לי על אמא של הילד הכי מקובל בכיתה, שהציעה לבן שלה לפתוח קבוצת וואטסאפ ללא הילד המשולב כדי שהוא לא יהיה מעורב בנעשה בכיתה ולא יידע איפה ומתי מתקיימים מפגשים חברתיים אחרי שעות הלימודים.
כאשר אמו של הילד המשולב העלתה את הנושא בפני ההורים באסיפת הורים, הורי הכיתה הודיעו לה שאין בכוונתם להתערב בנעשה מאחר שהילדים שלהם כבר גדולים (כיתה ו'. מאוד גדולים!).
באחד הימים הזמין תלמידי מהכיתה את הילד המשולב לביתו. הילד משמיע מידי פעם קולות לא רצוניים. זה משהו שילדי הכיתה מכירים כי זה קורה כל יום, אבל את האמא של החבר זה הבהיל והיא ביקשה שיבואו לקחת אותו. (אף על פי שיום קודם האמא אמרה לה שזה קורה מידי פעם במצבי לחץ). דמיינו לעצמכם איך הרגיש הילד שכבר אחרי עשרים דקות באו לאסוף אותו מהחבר והוא בכלל לא שם לב שמשהו חריג קרה. "אמא, אבל הייתי ילד טוב", הוא בכה ביציאה.
במקרה אחר, ביקשו מראש ההורים מאמו של הילד המשולב, שלא יגיע למפגש האופניים המסורתי של יום כיפור כדי שלא יכביד על האחרים.
ביקשתי מאמו של הילד שתראה לי את דף הפייסבוק של אחת האימהות. סיקרן אותי לדעת האם יש סימנים להתנהגות שלה בתכנים שאמצא בדף. מדובר באותה אמא שהציעה לפתוח קבוצת וואטסאפ ללא הילד המשולב. היא דווקא נראית נחמדה. היא הצטלמה עם שלושת ילדיה בבית בערב יום כיפור וכתבה שהיא מתגעגעת לימים של ילדותה, שנמאס לה שמבקשים סליחה בפייסבוק ולא כמו פעם בשיחה פנים מול פנים. יש תמונות מחופשה בחו"ל בחופש הגדול וגם הסטטוס המטופש הזה על העשרים וחמישה חברים שרק אותם היא רואה.
ליאור אמא של איליי, אצלה כולם שווים
זו שהתקשרה וביקשה מהאמא לא להגיע עם הילד שלה ביום כיפור למפגש הכיתתי, משחקת כדורשת. חברות שלה כתבו לה שהיא מהממת מבפנים ובמחוץ. היא אופה חלות וארגנה אירוע הפרשת חלה אצלה בבית. שם כתבו לה שהיא לא סתם מהממת, היא מהממממממממת עם שני סימני קריאה.
אז כדאי שתדעו: יש יקום מקביל לפייסבוק שלכם ושם האנושות לא יוצאת כל כך טוב. הוא מתנהל בקבוצות ההורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים. שם שומעים סיפורי זוועה על שילוב. הורים מפחדים לשלוח את הילדים שלהם לשילוב בעיקר מהחשש הגדול לפגוש כיתה עם הורים רעים, לפגוש מנהלים אכזריים ומורים אטומים.
בשעה שאתם חיים ביקום ה"נורמטיבי", ביקום המקביל הורים בוכים כל יום. הם יודעים שיש להם בבית ילד טוב, שרק רוצה חברים, אבל להרבה אנשים קשה לראות מעבר.
אמא נוספת סיפרה לי שאמו של החבר הכי טוב של הבן שלה, אמרה לה שקשה לה עם החברות הזו, שגם לילד שלה קשה עם החברות הזו, שקשה להיות חבר של ילד על הספקטרום האוטיסטי, ואתם יודעים מה? זה לא באמת קשה. צריך רק רצון, לנסות להבין. צריך לתת לילד כלים, להסביר לו.
ההורים של החברים של אבישי, הבן שלי, יודעים כיצד האוטיזם בא אצלו לידי ביטוי, החברים של אבישי למדו להכיר אותו. לכן בשנה שעברה כאשר הייתה בעיה בכיתה, הם עזרו לו להתגבר ולא צחקו עליו. כשהבעיה חלפה אף אחד מהם לא הזכיר לו את מה שקרה. כשאבישי מגיע לביתו של חבר ההורים יודעים כיצד להתנהג איתו כי פשוט אכפת להם. הם שאלו אותי שאלות, הם התעקשו שאשלח אותו אליהם גם כשאני פחדתי ולא רציתי. בתחילת הקשר הם היו שולחים לי תמונות כל כמה דקות עם עדכונים עד שהיום שחררתי לגמרי ויש מספר גדול של חברים שאבישי הולך אליהם ואני סומכת על ההורים לגמרי. אבל צריך רצון! בלי רצון ובלי לב שום דבר לא יצליח.
אם בכיתה של הילדים שלכם ישנם ילדים משולבים, זו הזדמנות נהדרת לחינוך אמיתי. לא סתם לזרוק סיסמאות "האחר הוא אני". במקום בו המורים וההורים מחויבים באמת לשילוב הוכח שהילדים הרגילים רק מרוויחים. לגדל ילד שרגיש לסביבה ויודע לחמול זאת לא בושה! לגדל ילד שמצליח לראות אנשים מעבר לקושי שלהם – זו גדולה! לגדל ילד שיודע שלא כולם אותו דבר – ושגם מי ששונה ממנו עדיין בן אדם עם רגשות – זו מצווה! הרבה הורים מגדלים מפלצות בבית, הם לא שמים לב. ככל שהילד מתבגר ככה קשה מאוד לעצור את הרוע. אבל לפעמים הילדים בכיתה נחמדים, מקסימים ונהדרים והמפלצות האמיתיות אלו ההורים שלהם ונגד זה, לצערי, בדרך כלל כבר אי אפשר לעשות דבר. מאוחר מידי.
"מיליון וחצי" – ילדות בשואה בראי הקומיקס | תערוכת חורף של המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס
"מיליון וחצי" – ילדות בשואה בראי הקומיקס / תערוכת חורף של המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס: אוצרת התערוכה: מיכל פז-קלפ
עד כמה שהדבר עשוי להישמע מוזר, קומיקס, ילדים ושואה קשורים יחד בקשר אמיץ ומהותי.
כבר במהלך מלחמת העולם השנייה החלו להופיע יצירות קומיקס שעסקו בחיי הילדים בשואה, ומגמה זו רק הלכה והתעצמה עם השנים.
המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון, יציג החל בתאריך ה-24.10.18 תערוכה ראשונה מסוגה בישראל: מיליון וחצי – ילדות בשואה בראי הקומיקס, המציגה במרוכז יצירות קומיקס ידועות, נדירות וכאלה שלא הוצגו בעבר ומתייחסות לנושא הרגיש של ילדות בשואה.
תערוכה חשובה זו תפתח בכנס מיוחד: "בועת זיכרון – בנושא קומיקס ושואה" שיתקיים ב-24 באוקטובר 2018 החל בשעה 18:30 ויכלול: הרצאות של פרופ' מישל קישקה בנושא קומיקס שואה צרפתי, פרופ' וייסברוד–על היומן הגרפי של אנה פרנק, ד"ר איילה כהן – הרצאה על היומן הגרפי של אנה פרנק. הכניסה חינם.
התערוכה מציגה זוויות הסתכלות שונות על ילדים ועל ילדוּת, ברומנים גרפיים מהארץ ומהעולם העוסקים בשואה ובוחנת את המגמות המרכזיות ומשמעויותיהן. בתערוכה, יצירות הפונות לקהלים מגוונים (קהל בוגר, קהל צעיר, בני המגזר החרדי ועוד), פרי עטם של אמנים מרכזיים כמו ארט ספיגלמן, ג'ו קיוברט, גרג פק, פסקל קרוסי, מישל קישקה, ארי פולמן, דוד פולונסקי, רותו מודן, אסף חנוכה, אורי פינק ושי צ'רקה, וגם של יוצרים צעירים.
כמה מהעבודות נכתבו וצוירו בידי ניצולי שואה; אחרות בידי בני דור שני ושלישי לשואה. חלק מיוחד בתערוכה מוקדש לקומיקס זנדלוז'נדו שנכתב בידי הילד איוון פולאק בגטו טרזין ושרד בשלמותו.
התערוכה תתייחס לקטגוריות ונקודות מבט שונות שבהם בחרו יוצרי קומיקס להתייחס לנושא ילדות בשואה: ילדות לפני השואה, הקורבן, הניצול והשורד, התליין.
"במהלך העבודה על התערוכה היו לי הרבה רגעים מרגשים," אומרת האוצרת מיכל פז-קלפ, "למשל כשקראתי לראשונה את הקומיקס שיצר איוון פולק, נער בן 14 מגטו טרזין, או מפגשים שהיו לי עם ניצולים שאת עבודותיהם אני מציגה בתערוכה. דרך העבודות זכיתי להציץ אל תוך נפשם של היוצרים ולפגוש נקודות מבט מפתיעות, חכמות ומטלטלות. אחת הגאוות הגדולות שלי בתערוכה היא העושר שלה: מעבודות נדירות שנוצרו במהלך המלחמה ועד דיון בשואת יהודי צפון אפריקה או שימושים במטאפורות מהשואה בדיונים חברתיים עכשוויים. דבר אחד בטוח – הביקור בה לא ישאיר אף אחד אדיש".
סטטוס לשבת: טיול כשלא מתחשק
בפארק הולכות 3 אימהות ולכל אחת מהן עגלת תינוק. חם והן נראות מותשות.
אבישי: אמא, תינוקות הם כמו כלבים.
אני: למה אתה חושב ככה?
אבישי: גם כלבים וגם תינוקות צריך להוציא לטיול גם כשלא מתחשק.
אלי
פייסבוק ואינסטגרם נותנים לגיטימציה להמון דפוסי התנהגות שליליים, דפוסים אילה מתועדים בקבוצות הסגורות שמספקות חלופה לקבוצות שהיו לאורך כל מסגרות בתי הספר, כך שהרעים תמיד ישארו רעים ואפילו יותר כי עכשיו כל לייק מתועד ונשמר והפייסבוק דואג לתזכר כל תקופה את הסטטוס שקיבל הכי הרבה לייקים. היום החיים מתועדים בסטורי ומי שאין לו נחשב חסר חיים… אילה שרוצים לקחת את הרוע קדימה פותחים קבוצות ווצאפ שונות שמתחלקות ל: קבוצה שלא מצרפים אליה ילדים שלא "באים להם בטוב" קבוצה שכן מצרפים ילדים כאלה במטרה להשפלות קטנות והגרועה ביותר קבוצה שנועדה לחרם כולל על ילד ספציפי שנשאר מצולק נפשת לתקופה לא קצובה. הכל בחסות ההורים – דור ממשיך נקרא לזה וככה מתנהלת המדינה, עדר של עמדות חברתיים ורוע, אי קבלת השונה, אי שוויון, חוסר הזדמנות משווע והרשימה ארוכה. לגבי אותה אמא שהוזכרה אותה ואת דומיה שחיים בעולם הקטן שלה צריך להחרים, לא בקבוצה אילה בפנים שלא תעז בשום צורה לגרום להשפלה של ילד.