ואז הגיע הזמן להודות: יש לי הפרעות אכילה

הכי טיפשי זה לפחד ממשהו זמן ממושך ואז לעבור אותו ולהבין שבעצם לא הייתה סיבה אמיתית לפחד וכל התקופה בה נתנו לפחד להוביל אותנו ולשלוט בנו, הייתה מיותרת לחלוטין.

כשגיליתי שלי ולבעלי יש קושי להיכנס להריון והתחלנו את טיפולי הפוריות, לא סיפרתי על זה לאף אחד. התביישתי, לא הבנתי עד כמה הטיפולים האלו נפוצים וגם פחדתי לדבר על הנושא, לא ידעתי מה יגידו עלי, חשבתי שיזלזלו בסבל שאני עוברת ויגידו לי שאני סתם בכיינית. פחדתי לדבר על התחושות שהטיפולים וחוסר ההצלחה מעלים בי, הקנאה, האפאטיות, השינויים הגופניים. בסוף הכל השתחרר, כתבתי על זה ספר, התחלתי להתראיין על הנושא וכתבתי עליו טורים רבים. התחלתי לשוחח עם נשים אחרות, להעביר הרצאות. לאחר שה"סוד" הגדול יצא החוצה, הרגשתי יותר טוב עם עצמי כי אני לא מפחדת, לא מתחבאת, זו אני, זו הסיטואציה.

לאחר שהבן שלי נולד, הרגשתי שהכל רע. מאוחר יותר הבנתי שחוויתי במשך מספר חודשים דיכאון שלאחר הלידה. אוי, אין לתאר את גודל הבושה. אני! מאירה ברנע-גולדברג, שבמשך חמש שנים בכתה שהיא רק רוצה תינוק ואפילו כתבה על זה ספר, חווה דיכאון לאחר לידה? מה יגידו? זה בכלל הגיוני שאישה שעברה טיפולי פוריות כל כך הרבה שנים נכנסת למצב הזה? חשבתי שמשהו לא בסדר איתי. הרי כל חלומותיי התגשמו סוף כל סוף, אז מה הולך כאן לעזאזל? מתי מתחילים לחיות את הקטע של "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה", הרי זה מה שהובטח לי, לא?

לאט לאט השתחררתי, התראיינתי על הנושא, כתבתי טורים (הפעם לא כתבתי ספר…), התחלתי לעזור לנשים אחרות שהיו במצב דומה ואז הרגשתי יותר טוב עם עצמי כאמא, כאישה, כאדם. כי אני לא מפחדת, לא מתחבאת, אני זו אני, זו הסיטואציה, הייתי שם ויצאתי משם כמו גדולה בסבלנות וסלחנות כלפי עצמי, עם הרבה חמלה.
כשהבן שלי אובחן כאוטיסט חשבתי שלא אספר על כך לאף אחד, יש גבול וחוץ ממני ומבעלי אף אחד לא ידע. חזרתי על המשפט הזה עשרים פעם בלב ובקול רם "אף אחד לא ידע", "אף אחד בחיים לא ידע". פחדתי שאנשים לא יקבלו את הבן שלי, שיצחקו עליו, חששתי מהסטיגמה, שאנשים יתרחקו מאתנו.

בסוף, כרגיל, התחלתי לכתוב על זה טורים וגם ספר, הנחיתי קבוצות תמיכה להורים במצבי, התחלתי לשתף בפייסבוק בסטטוסים מאוד מפורטים את כל מה שעובר עלי ועד כמה הבן שלי מהמם ומיוחד וגאון ונדיר. הבנתי שיש לי מטרה, להכיר לאחרים מהו שילוב, מה זה אוטיזם. וככל שדיברתי על האוטיזם יותר ככה הרגשתי טוב יותר עם עצמי כאמא, כי אני לא מפחדת, לא מתחבאת, וככה גם הבן שלי ירגיש כלפי עצמו, כי הוא זה הוא וככה הוא נולד, וזו הסיטואציה בה אנו נמצאים.

אבל דבר אחד ישב לי על הלב שנים ואתו פחדתי להתמודד. כלומר, מידי פעם זרקתי מילה או שתיים, אבל את השם המפורש לא אמרתי מעולם לאף אחד, בטח שלא בקול רם, גם לא לעצמי, כאילו אם אומר את זה, אצטרך באמת להתחיל להתמודד עם הבעיה.

יש לי הפרעות אכילה. הניסוח הזה חמוד ועדין. כי הפרעה זה משהו קטן כזה שניתן לטפל בו, משהו נחמד שאם רק נהייה מודעים לו נוכל לתקן. למרות ניסיון העבר שהוכיח לי שצריך לקרוא לכל דבר בשם האמיתי שלו, לא הייתי מסוגלת.

ערב אחד זה קרה. אכלתי ארוחת ערב ולאחריה עוד אחת ולקינוח חבילת גלידה. וכשהייתי מעל האסלה והקאתי שוב פעם הכל, כמו שעשיתי אתמול ושלשום ולפני שלשום, הבנתי שלא מדובר ב"הפרעה קטנה וחמודה", שבכל רגע אוכל לתקן אותה לבד, אם רק ארצה. הבנתי שהגיע הרגע לשים הכל על השולחן. קודם לומר לעצמי מה יש לי ולאחר מכן להצהיר על כך בפומבי. אז ככה בלי הרבה מחשבות פרסמתי סטטוס בפייסבוק והלכתי לישון. ברחתי ממנו.
יש לי חברה שחיה את חייה בצל ההורים שלה. ההורים שלה חיים בצל ההורים שלהם, וההורים שלהם בצל ההורים שלהם וגודל הפרימיטיביות של המשפחה הזו מגיעה ממש עד לשטעטל בפולין שם היה צריך להסתיר כל פגם שניתן להסתיר אחרת יפחתו הסיכויים של כל ילדי המשפחה למצוא שידוך.

אצל החברה הזו ומשפחתה הכל תמיד נפלא. לא מדברים על הגירושים של האח, ולא על האפילפסיה של האחות הצעירה, לא מספרים על מי שפוטר ולא מצא עבודה כבר שנה וחצי ובכלל הדשא שלהם ירוק באותה המידה כמו אצל השכנים וטוב ותודה ששאלתם.

"למה הצהרת בפומבי על הבעיה שלך? במה זה עזר לך בדיוק? מה טוב בזה שכולם יודעים?", אותה חברה התעניינה.

היא לא ידעה שההצהרה הפומבית הזו, היא זו שהצילה אותי כי מאותו רגע לקחתי את עצמי בידיים. ההצהרה הזו הייתה עבורי. אחרי שפרסמתי סטטוס בפייסבוק עם המילה המפורשת בולימיה, הרגשתי יותר טוב עם עצמי, כי אני לא מפחדת, לא מתחבאת, ואני זו אני, זו הסיטואציה ועם זה אני חייבת לחיות. הרגשתי כל כך טוב עם עצמי שסוף סוף היה לי כוח להתמודד עם הבעיה.

הספר סופרג'ף

סופרג'ף / כתב ואייר מט קאר, עברית: שהם סמיט ואמנון כף, הוצאת כנרת

ג'ף הוא עטלף חמוד שרוצה להיות גיבור על כמו בחוברות הקומיקס שלו. יום אחד צץ במוחו רעיון מדהים. הוא תפר לעצמו לבד תלבושת מרהיבה של גיבור על. מהיום הוא לא סתם ג'ף, הוא…. סופרג'ף. הבעיה ? הוא לא ממש ידע מה הם כוחות העל שלו.
הייתה לו כמובן שמיעה מעולה, יכולת לעוף, יכולת לנווט בחושך אבל את כל הדברים האלו, כל העטלפים מסוגלים לבצע. הוא הפך לבדיחה במערת העטלפים. עד לרגע שבו שמע זעקות לעזרה. הגיבור שהיה חבוי בו יצא החוצה…
ספר מקסים על הכוחות הפנימיים שיש בנו ועל כך שאסור לנו להתייאש עד שנמצא אותם.
בעמוד האחרון ישנן עובדות מגניבות על עטלפים. למשל: הידעתם שקיימים יותר מאלף מיני עטלפים ? חלקם ניזונים מחרקים, אחרים מפירות ודגים. המפורסמים ביותר הם בני משפחת הערפדים… הניזונים מדם….
ספר שכל ילד וילדה ישמחו לקבל – לבני 3-7

הספר הניצוץ שבי

הניצוץ שבי / כנרת גל און, צילומים: ינון גל-און, הוצאה עצמית

ינון הוא צלם מוכשר שמתמחה בצילום מתחת למים. הוא רק בן 15 ונחשב לכישרון עולה בתחום. ינון אובחן בגיל צעיר כבעל הפרעת קשב ודיסלקציה אך לאט לאט הוא גילה את הניצוץ שבתוכו.
אמו כנרת, כתבה טקסט המדמה לפי הבנתי את מה שעובר בראשו, טקסט מדהים שכל מי שהתמודד אי פעם עם קושי או פחד שהוא לא נמצא במקום הנכון ימצא את עצמו שם. החיבור בין הצילומים לטקסט מדהים ויוצר ספר מתנה מקסים לבני נוער ולמבוגרים.

סטטוס לשבת: חופש מהחופש

אבישי: אמא אני עייף, אני צריך חופש.
אני: כבר כמעט שלושה חודשים אתה בחופש.
אבישי: אני צריך חופש מהחופש.