בכל ראש שנה אני מרגישה: השנה הכל יהיה מושלם

כשהייתי קטנה אהבתי מאוד את ראש השנה. זה היה הזמן בו יכולתי למחוק את כל מה שהיה פחות מוצלח בשנה הקודמת ולנסות להתחיל מחדש.
ספרי הלימוד עדיין היו נקיים, עטופים בעטיפות שבחרתי במיוחד עם אמא שלי בחנות, הכריכות היו ישרות ולא מקופלות, המחברות היו ללא רבב ואפילו הכנתי שער יפה בעמוד הראשון בכל אחת מהן. מעניין אם גם היום יש "שער" למחברת. אצל הבן שלי לא ראיתי. מאוד אהבתי את המחברות הריקות, הנקיות, שרק העמוד הראשון שלהן ממתין יפה, מקושט וססגוני כסמל להבטחה, את הקלמר עם העפרונות המחודדים, המחק שעדיין היה לבן וצבעי הפסטל שעוד לא נשברו.
בחודש הראשון היה קל לשמור על הקיים. השתדלתי לכתוב במחברות בכתב ברור ומסודר, אפילו את הכותרות הדגשתי בצבעים עליזים של ורוד וסגול עם העט מחליף צבעים המגניב שלי, ואפילו מתחתי קו ישר עם סרגל מתחת לכל כותרת.
תמיד המשבר הגיע בחודש השלישי או הרביעי ואיכשהו מבלי להתכוון, פתאום אחרי חנוכה, כל המחברות התערבבו לי ויצא שאת כל המקצועות כתבתי במחברת אחת, תורה, מולדת, עברית, לי זה לא היה משנה. ידעתי שזה לא בסדר אבל אף אחד לא שם לב לעובדה הזו ויכולתי להמשיך בשלי, משאירה את חלומות ראש השנה מאחור.
יום אחד המורה ביקשה ממני להקריא את שיעורי הבית.
הוצאתי את המחברת המעורבבת עם כל המקצועות מתוך ידיעה שלא הכנתי שיעורים. עניתי על השאלה בעל פה, התשובה לא הייתה כתובה בחברת. המורה מאוד התפעלה מהידע שלי ובסיום השיעור ציינה את שמי לטובה יחד עם עוד שלושה תלמידים וביקשה את המחברות שלנו על מנת לכתוב לנו הערה טובה.
ניסיתי להתחמק אבל דבר לא עזר. המורה פתחה את המחברת, כמובן שמיד הבחינה שהתשובה לא כתובה. היא המשיכה לדפדף בה וגילתה שכל המקצועות מעורבבים יחד. היה לה מבט כועס מאוד בעיניים.
היא אמרה משהו ואני לא הקשבתי כי הייתי עסוקה בלחשוב איך אני מספרת את הכל להורים.
למחרת הכרחתי את אמא שלי ללוות אותי לכתה. אין לי מושג למה חשבתי שאם לא אביא אותה, המורה לא תכניס אותי לשיעור. אני זוכרת את אי הנעימות ואת הפחד. אמא שלי לא ידעה על מה המורה רוצה לדבר איתה. פחדתי שיכעסו עלי או יענישו אותי.
"למה הבאת את אמא שלך?", היא שאלה אותי?
השפלתי מבט.
"לא ביקשתי שתביאי את אמא שלך, וגם לא התכוונתי לספר לאמא שלך כלום. כל מה שרציתי הוא שתכתבי מכתב התנצלות על זה ששיקרת לי ושתדאגי שתהיה לך מחברת נפרדת לכל מקצוע, ולא מחברת אחת לכל המקצועות יחד. זה ביני לבינך. אמא שלך לא אמורה להיות מעורבת".
אמא שלי חייכה למורה, לא נזפה בי, רק ליטפה את ראשי והלכה לדרכה. הערכתי אותה מאוד על כך.
מיהרתי לכתוב מכתב התנצלות וכשחזרתי הביתה אמא הניחה על שולחן הכתיבה שלי חבילת מחברות. שוב הכנתי שער יפה לכל מקצוע, השקעתי וצבעתי, אבל מי שהיה מציץ בילקוט שלי לקראת פסח, היה שוב מגלה מחברת אחת בלבד.
ועדיין, כל שנה עד כתה י"ב, אהבתי את החודש הראשון ללימודים. החודש בו הבטחתי לעצמי שאהיה טובה, שהפעם אשתפר, שהפעם אשתדל, שהפעם אצליח, לא אוותר, אלמד ואשקיע גם במקצועות שאני שונאת, אף פעם לא התייאשתי. אף פעם לא התייאשתי מהתקווה לשינוי, תמיד האמנתי שבשנה הבאה אהיה במקום טוב יותר.
תמיד כששואלים אותי מה החג האהוב עלי, אני עונה באופן אוטומטי "פורים", כי פורים זה באמת חג שמח אבל אם אחפש את התשובה עמוק עמוק בלב, אגיע לראש השנה. בעלי יודע שבכל שנה לפני ערב החג אני מסתכלת לו בעיניים ואומרת לו שיש לי תחושה חזקה שהפעם זו הולכת להיום השנה הכי טובה שלי בכל תחום אפשרי, שאני ממש מרגישה את זה בכל הגוף, אני פשוט יודעת.
ואז מתחילה השנה, קורה בה מה שקורה לטוב או לרע ואני עדיין בשלי. בכל ראש השנה אני מרגישה איך הלב שלי מתמלא ואני יודעת שהכל יהיה מושלם, השנה הבאה תהיה טובה יותר מקודמתה והפעם אצליח להגשים את כל משאלותיי.
לפני כמה ימים ישבתי עם חברה בחוף הים ולמרות שערב החג עדיין לא הגיע, שוב הרגשתי את רוח החג משתלטת עלי. חייכתי לעצמי ונתתי לאושר לחדור לנשמה.
"השנה הולכת להיות לי שנה מדהימה, אפילו יותר מבשנה שעברה!", הכרזתי.
החברה הביטה בי בתדהמה, "הוצאת השנה שני ספרים יחד, שניהם נכנסו לרשימות רבי המכר, התראיינת בכל מקום, ערכת תרגום לשני ספרים שהצליחו מאוד, קנית 25 שמלות חדשות, טסת לחו"ל פעמיים, מצאת את התספורת הכי מושלמת שמתאימה לך. איך תצליחי להפוך את השנה הבאה ליותר טובה מזו?".
"אני באמת לא יודעת", עניתי, "אבל אני ממש מרגישה את זה בבטן".
"אבל מאיפה הביטחון?", היא המשיכה להציק לי.
"אני לא יודעת. זה הקסם של ראש השנה".
המשכנו לשתוק שתינו יחד מול הגלים, אין לי מושג על מה היא חשבה אבל אני נזכרתי במורה שלי ששמרה על כבודי ולא צעקה ולא כעסה עלי מול אמא שלי ואיחלתי גם לה בלב שנה טובה.

גן עדן וגהינום. מאת: יון קלמן סטפנסון (תרגמה מאיסלנדית: דנה כספי), הוצאת מודן

ספר יוצא דופן שנכתב בסגנון מיוחד והוא כל כך זר ומוזר שלדעתי הוא עשוי להיות הדבר הנכון עבור קורא המוכן לאתגר את עצמו ביצירה לא פשוטה (והעברית הנהדרת של המתרגמת דנה כספי), רוויה תיאורי נוף איסלנדי קריר, חשיכה תמידית, גשם ושלג, חופים סלעיים, ים סוער שמונע מסירות הדייגים לצאת לים במשך שבועות, סוסים ופיורדים.
חודש מרץ מושלג ונער איסלנדי וחברו היחיד בעולם, בדרכם לעיירה ממנה יוצאות סירות הדייגים. הם נעים בדרך חתחתים, גשרי חבלים, מתבוססים בשלג. יציאת הסירות מתעכבת, הדייגים ממתינים שהסערה תחלוף, מעבירים את הזמן באכילה, בחלומות בהקיץ, בקריאה, במחשבות פילוסופיות על חיים ועל מוות, גם בהכנות מעשיות.
יוצאים לים, אל המים העמוקים, בסירה של שישה חותרים. הנער הסובל ממחלת ים, נזכר באביו שיצא בסירה כזו לפני שנים והים בלע אותו והשאיר ממנו רק זיכרון. הים עמוק, המאמץ כביר, באזור הדייג ההמתנה היא אין סופית והסירה מרגישה כמו ארון מתים. רוח, קור, מאמץ ושירים שמדקלם להם הדייג הוותיק. ואז… סערה. גלים, שלג, שוב קור אימים, מלחמה בטבע ו… (זה לא ספוילר) שישה יצאו לדרך, ורק חמישה חוזרים. הנער מחליט לעזוב, הפעם לבדו, מנסה לפצח לעצמו את שאלת הטעם בחייו, מתקדם במשימה פרטית שקבע לעצמו, מוכה זיכרונות, צער וגעגועים לאביו ולחברו. ספר מהורהר, איטי, יפיפה, מסוגנן, שעצב סקנדינבי אפלולי מרחף בין דפיו.

סטטוס לשבת
יש חיבוק ויש חיבוק

אבישי מעיר אותי בחמש בבוקר.
אבישי: אמא! בוקר! תחבקי אותי.
אני פוקחת חצי עין, מתה מעייפות מושיטה לעברו יד.
אבישי: לא ככה אמא! תחבקי אותי מתוך שמחה!