איך אפשר לשנוא ספרות ישראלית באופן גורף?

מאירה גולדברג ברנע. צילום אפרת אשל

אני אוהבת ספרות ישראלית. זה ממש בוער לי בעצמות. אני מרגישה את זה מבפנים. פעמים רבות אני שומעת על קוראים שמראש פוסלים ספרים של סופרים ישראלים מסיבות שונות. בכל פעם אני משתדלת, כסופרת, לא לקחת את זה באופן אישי, אבל זה כואב. כמובן שזכותו של כל אדם לקרוא את סוג הספרות שהוא מתחבר אליה, אבל אף פעם לא הבנתי איך אפשר להכריז על שנאה לספרות ישראלית באופן גורף, הרי הספרים כלל לא דומים זה לזה, לא בתוכן ולא בסגנון הכתיבה. איך אפשר לקחת את דויד גרוסמן, רם אורן, עמוס עוז, מיכל שלו, ליעד שהם, שהרה בלאו, נעה ידלין, רוני גלבפיש, אורלי קסטל בלום, אורלי קראוס וינר ואותי למשל ולהכריז שכולנו אותו הדבר?
גם מי ש"לא רוצה לקרוא על המציאות הישראלית" יכול לקרוא ספרים של סופרים ישראלים שבוחרים שלא לכתוב על המציאות הישראלית. עצם הרעיון לפסול ספר מראש רק כי הוא נכתב על ידי סופר ישראלי, הוא רעיון שאני מאוד משתדלת לא להיפגע ממנו ולרוב לא מצליחה. אגב זה גם מוזר לקחת את כל הספרות האנגלית, אמריקאית, גרמנית, שוודית ועוד ולהתייחס אליהם כקבוצה אחת, כ"ספרות מתורגמת", למרות שטכנית זה נכון… זה הרי לא אותו דבר, אבל זה כבר נושא אחר.
לפני כמה ימים מישהי ניסתה להחמיא לי ואמרה לי שהיא לא ידעה שאת סדרת ספרי הנוער שלי, אני כתבתי. היא פשוט לא שמה לב. כשהיא קראה אותם היא חשבה שמדובר בספרים מתורגמים. מיותר לציין שזה לא החמיא לי.
גם העיתונות בישראל לא ממהרת לעזור לקידום הספרות הישראלית. כאשר יוצא לסופר ספר חדש הוא צריך לשבת ולשבור את הראש על מה לעזאזל הוא יכול להתראיין חוץ מעל הספר שלו. אם אין לו סיפור אישי מרגש "למכור" לתקשורת, הסיכוי שיראיינו אותו, קטן.
המקרה שלי כסופרת מעט יוצא דופן, מאחר והסיפור האישי שלי מתחבר לספרים שאני כותבת לכן אני לא מרגישה ברוב הראיונות שאני מדברת על דברים שלא מתכתבים עם הספרים. אבל מה יעשה סופר שבדה עלילה שלא קשורה כהוא זה לחייו הפרטים, אפילו לא קצת, ושאין באמתחתו אף סיפור אישי מעניין? הוא לא עבר טיפולי פוריות, אין לו ילד חולה, לא הרביצו לו כשהוא היה קטן, לא הטרידו אותו מינית ובאופן כללי החיים שלו משעממים, שגרתיים ונחמדים אבל הספר שהוא כתב, פשוט מעולה. מה הוא יכול לעשות? כנראה שכלום. לראיין סופר על כתיבה, על מקורות השראה, על דמויות ועלילה, לא מעניין אף אחד מכלי התקשורת למרות שתאמינו לי, עם המראיין הנכון, אפשר לכתוב סדרת כתבות מדהימה גם בלי הצורך ב"סיפור אישי מרגש ונוגע ללב".
התחלתי להיפגש עם סופרים ולשוחח עימם על כתיבה מתוך מטרה ללמוד מהם ולהעביר את סיפוריהם לאנשים שכתיבה מעניינת אותם וגם בכדי להביא למשתתפי סדנאות הכתיבה שאני עורכת צדדים שונים בתחום הכתיבה. אני מפרסמת את הראיונות באתר שלי, בדף הפייסבוק האישי שלי ובקבוצות כתיבה נוספות. בראיונות הבנתי באמת כמה כל סופר הוא עולם ומלואו ואיך כל אחד בונה ויוצר עולם שלם בטכניקות שונות כל כך.
ישנו חוסר צדק בכך שלא נותנים מקום מספק בתקשורת לספרות הישראלית. מין זלזול, כאילו שהנושא לא חשוב דיו ואין לו מספיק רייטינג. אני חושבת שהכל תירוצים, אם ינסו ליצור פורמט מושקע, יראו שזה כן מעניין את הקהל ובהחלט יכול להביא רייטינג.
יש לי דוגמה לסיפור מרתק: הסופרת חווה עציוני הלוי.
כשהייתה בת 76 פורסם לראשונה הרומן הראשון שלה בישראל ("אשת לפידות") ומאז היא לא מפסיקה להפתיע. בכל שנה יוצא לאור רומן חדש פרי עטה וכולם, אחד אחרי השני הופכים לרבי מכר. שימו לב: זה קורה בלי פרסום! בלי שיווק! בלי כתבות בעיתונים! בלי יחסי ציבור או פעילות מיוחדת ברשתות החברתיות! וככה משמועות והמלצות היא הצליחה להיכנס ללב הקוראים בישראל. כעת בגיל 84 יצא לאור הרומן התשיעי שכתבה "מלכת החידות".
קראתי ראיון אחד שנערך אתה, שפורסם די מזמן, ראיון קטן יחסית לסופרת בסדר הגודל שלה. זהו, מאז באף עיתון לא מצאו שהיא מעניינת ואף תכנית בוקר או תכנית תרבות לא הזמינה אותה לראיון. מדובר באישה סופר אינטליגנטית, הספרים שלה נחטפים, סופרים צעירים וותיקים יכולים רק לחלום למכור כפי שהיא מוכרת, אבל ההתעלמות ממנה מאד צורמת לי.
חברה ששוחחתי איתה אמרה לי שאין מה להתעצבן, למזלה של חווה עציוני-הלוי היא לא זקוקה לעיתונאים, אבל זה לא נכון. אני מנסה לחשוב מה היה קורה לו הייתה מצליחה בעזרת התקשורת להגיע לקהל גדול יותר. ניהלתי עם חווה שיחה מרתקת על הילדות שלה בוינה ואיטליה בצל הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה, מדוע היא כותבת דווקא סיפורים תנכ"יים ולא את זיכרונותיה מהמלחמה, שוחחנו על מחקר המעמיק שהיא עורכת לפני כל ספר, על איך זה להיות סופרת מצליחה בגיל 84 ועל עוד שלל נושאים, נדהמתי מהתשובות המרתקות ולא הבנתי איך לא מצאתי אף ראיון עומק שנערך איתה באף עיתון.
שאלתי אותה מה היא חושבת, מדוע מתעלמים ממנה. זו היא חלק מתשובתה: "הניחוש שלי הוא שאין לי 'למכור' מה שהתקשורת מבקשת 'לקנות'. אין לי סיפור חיים פיקנטי, איזו שערורייה עסיסית, שימשכו את תשומת לב התקשורת אליי. איש שאני מאד מכבדת, אמר לי פעם חצי אבל לא לגמרי בצחוק, שאם אני רוצה שישימו לב אלי, עליי להתאבד בשידור חי. לא בא לי".
אנחנו מתקרבים לאט לאט מבלי לשים לב לתקופת החגים ואני שוקלת לפצוח בקמפיין: "המתנה הכי שווה לחג – ספר של סופר/ת ישראלי/ת".

נוהל ויזתא | אריה אלדד

נוהל ויזתא / אריה אלדד, הוצאת כנרת זמורה ביתן

אתחיל בכך שמדובר בספר מתח ריגול פוליטי וכמה שהוא מצחיק (ותאמינו לי שהוא מצחיק!!) כך הוא גם עצוב ומטריד, כי בקלות ניתן לחשוב שככה מתנהלים הדברים גם בארץ.
מזכיר ראש הממשלה (שגם נשוי לבתו של ראש ממשלה קודם) מקבל יום אחד הצעה שלא ניתן לסרב לה. כלומר, ניתן לסרב לה, אפילו רצוי וכל אדם שפוי היה עושה זאת, אך הוסבר לו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שמוטב לו שלא לסרב. הוא חייב לעזור למדינה ולמנוע את המלחמה הבאה בכך שהוא יעזוב לשוויץ, ישכנע את כולם שהוא בוגד וימסור מידע לאויב, מידע שגוי שייתן יתרון גדול למדינה. מה שהוא לא לקח בחשבון זה את כל המאבקים הדוחים, האומללים וההישרדותיים של מי ששלח אותו למשימת חייו.
הספר בנוי מפרקים קצרים שלכל פרק ישנו שם משעשע שמונע מאתנו הקוראים להבין האם אנחנו אמורים להיות משועשעים או אולי מפוחדים עד מאד.

סטטוס לשבת: "אוי זה נעים"

בשדה התעופה בברלין אשת ביטחון חמורת סבר בודקת את אבישי בידוק גופני ונוגעת לו בבטן.
אבישי: "אוי זה נעים. את יכולה לעשות לי גם בגב?".