פעם הבן שלי הלך ברחוב עם חיוך. התאונה לקחה לו את זה

לפני שנה וחצי הבן שלי נדרס. היינו יחד במקום בטוח, בשדרה ללא מכוניות, ופתאום משום מקום הגיע ילד, שלדעתי עוד לא הגיע לגיל בר מצוה, רכוב על אופניים חשמליים והעיף את הבן שלי. רגע אחד זרקתי נייר לפח, וברגע השני ראיתי את אבישי (אז בן 7) נגרר על האופניים ועף הצידה כשראשו התמלא תוך שניות בדם.
אני זוכרת את ההלם של שנינו ואת תחושת חוסר האונים. הילד הפוגע עמד המום לידי אך מאחר והייתי עסוקה בניסיונות להרגיע את הבן שלי, להזמין אמבולנס ולעצור לו את הדם, לא ממש יכולתי לדבר עם הילד שפגע בו והוא עזב את המקום בשקט לאחר שביקש במהירות ובקול חלש סליחה.
לאחר עשרים דקות מבהילות במיוחד, פינו את הבן שלי לבית החולים בילינסון והוא קיבל טיפול מתאים. רוב הפגיעות היו באזור הראש וחבלות בבטן ובגב.
בצעד חריג ולאחר המון מחשבה והתלבטות, פרסמתי תמונות של הבן שלי, תמונות קשות מאוד, מרוח בדם ובמצב של הלם וחרדה, רק על מנת להזהיר את ההורים שיראו את התמונות הקשות ויתחילו לשים לב לנעשה בביתם. שיבינו שיש משמעות ומחיר לעובדה שהם מאפשרים לילדים שלהם לרכב על אופניים חשמליים מבלי לקבל הכוונה ובניגוד לחוק.
התאונה הגיעה לכלי תקשורת רבים, דיברו עליה בחדשות, ברדיו בטלוויזיה. תמונות של אבישי פצוע, התפרסמו בעיתונות הארצית ובאתרי האינטרנט השונים. הסטטוס זכה לחשיפה רבה אך נראה שגם היום, המקרה יכול לחזור על עצמו.
הילד הפוגע לא נתפס ואני משערת שעד היום ההורים שלו בכלל לא יודעים שהוא פגע בבן שלי. אין לי מושג אם הוא סיפר על המקרה הזה למישהו ואם הוא ממשיך לרכב על האופניים שלו ולסכן ילדים אחרים.
אנשים חושבים שהעניין נסגר כי כבר עברה שנה וחצי והפצעים והחתכים בראש של הבן שלי הגלידו והחלימו מזמן. אף אחד כבר לא מדבר איתי על התאונה הזו, כאילו היא מעולם לא התרחשה, אבל אנחנו חיים את התאונה הזו כל יום.
כשהבן שלי הולך ברחוב הוא מתעקש לתת לי יד, גם במקומות בטוחים. כשהוא שומע רעש של אופניים אני מזהה את הלחץ בעיניו. הוא מתכווץ במקום ומנסה להבין מאיזה כיוון הרעש מגיע. עד שהאופניים לא מתרחקים הוא לא ממשיך ללכת. בכל פעם כשרוכב אופניים חולף על פניו הוא נבהל ומתחיל לדבר שוב על התאונה ושהוא לא רוצה שידרסו אותו ויפגעו בו שוב.
בעבר הבן שלי הלך ברחוב בלי חשש, בשמחה עם חיוך. התאונה לקחה לו את זה.
אנחנו מטפלים בנושא ומקווים שלאט לאט החרדה שלו תתפוגג אבל יש תחושה כאילו לאף אחד לא ממש אכפת מנפגעי התאונות האלו. לפני כחודש ראיתי סרטון קצר של אישה מבוגרת שרוכב אופנים התנגש בה במהירות גבוהה והעיף אותה כשחצתה את הכביש. רוכב האופניים הגיע משום מקום, לא היה לאישה הזו סיכוי להימלט. לא ראיתי התייחסות לתאונה הזו בכלי התקשורת, אין לי מושג מה קרה לאותה אישה, לאיזה טיפול היא נזקקה והאם היא עברה שיקום. איך היא מסתדרת? תפסו את הבחור? הוא משלם על מעשיו? לא ברור.
שר התחבורה ישראל כץ מתנגד לחובת רישוי לאופניים חשמליים אז גם אם מישהו התנגש בנו, פצע אותנו אנושות, אין לנו שום דרך לתפוס אותו או לגרום לו לשלם על מעשיו. לאף אחד מהרוכבים אין ביטוח למקרה בו יפגעו במישהו. כן, הממשלה יכולה לעשות יותר על מנת לגרום לנו האזרחים להרגיש בטוחים ברחוב, הבעיה שזה לא ממש מעניין אף אחד והכי גרוע, גם את ההורים זה לא מעניין. מידי יום אני רואה ילדים צעירים רוכבים על אופניים חשמליים ללא קסדה בדרך לבית ספר. חלקם נוסעים כשביד אחת הם אוחזים טלפון או עם אוזניות, חלקם נוסעים נגד כיון התנועה ובצורה שמסכנת את חייהם ואת חיי הסובבים, מבלי לדעת או להבין את חוקי התנועה.
פעמים רבות כשאני חוצה את הכביש במעבר חציה כשהאור ירוק ברמזור, אני רואה רוכבי אופניים שממשיכים לנסוע כאילו הכביש שלהם בכזה ביטחון מעצבן. הורים חייבים לקחת אחריות על הילדים שלהם. אסור לרכוב על אופניים חשמליים מתחת לגיל 16. אסור להיכנע ללחץ של הילדים ואסור לקנות להם מוצר מסכן חיים רק מאחר והם בוכים בתחנונים. חובה לומר לא! רצוי להסביר את ההיגיון מאחורי הסירוב. אגב, כשאני רואה ילדים בחטיבה רוכבים על אופניים חשמליים ועוד ללא קסדה אני בכלל מזדעזעת. נגיד שלא אכפת לכם מאחרים, לא אכפת לכם שהילד יפגע בילד אחר או בזקנה שחוצה את הכביש, אבל לא אכפת לכם מהילד שלכם?
מהנתונים שפורסמו החודש אי אפשר לברוח: ברבעון האחרון של השנה 164 אנשים אושפזו בבתי חולים בעקבות תאונה עם אופניים חשמליים. מניתוח הנתונים הראשונים של שנת 2018 שלא כוללים את החופש הגדול ישנו גידול של 36% במספר המאושפזים בעקבות תאונות אופניים חשמליים. אחד מכל ארבעה מאושפזים בבית החולים לאחר תאונת אופניים חשמליים הוא ילד/נער מתחת לגיל 16, גיל האסור לרכיבה. (הנתונים מעמותת אור ירוק) העלייה במספר ההרוגים השנה, מאוד מדאיגה את כולם, בעיקר עכשיו כשהחופש הגדול בפתח אבל כאמור איש לא עושה דבר. תזכרו דבר אחד, זה קרה לבן שלי, ככה סתם בלי אזהרה, מחר אלו יכולים להיות הילדים שלכם.

סופר אמא. שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי | ג’ואנה קאנון

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי | ג'ואנה קאנון, הוצאת תמיר סנדיק

קשישים מככבים בלא מעט ספרים בשנים האחרונות – "אליזבת איננה", "הזקן בן המאה שקפץ מהחלון" ו"איש ושמו אובה" הם רק חלק מהרשימה הזו – ולכאורה "שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי", ספרה החדש של ג'ואנה קאנון ("הצרה עם עזים וכבשים") הוא עוד ספר מהז'אנר הזה שפוקד את מדפינו, אבל ממש לא. גם אם גיבוריו כסופי שיער, "אלזי" הוא בעיקר ספר על חברות, מימוש עצמי והמפגשים הקטנים שיכולים לשנות את מהלך החיים שלנו.
כבר בפתיחת הספר אנחנו מגלים שפלורנס קלייבורן, קשישה בת 84, נפלה בדירתה בדיור המוגן צ'רי טרי והיא ממתינה ומנסה לנחש מי יהיה זה שימצא אותה שם. הרומן מגולל את האירועים שהובילו לנפילתה. פלורנס מעבירה את ימיה בצ'רי טרי יחד עם חברתה הטובה מילדות, אלזי. אלזי היא המשענת של פלורנס וקול ההיגיון שלה. היא מנסה לעזור לפלורנס להיחלץ מתקופת המבחן שקצבה לה מנהלת הדיור מוגן ולמנוע ממנה להישלח למוסד הסיעודי גרינבנק שממנו אין כבר דרך חזרה. אלא שבדיוק אז, כשפלורנס צריכה להתנהל בזהירות ולהוכיח להנהלה שהיא לגמרי צלולה ועצמאית, מגיע לצ'רי טרי דייר חדש. הוא אמנם קורא לעצמו גבריאל פרייס אבל פלורנס משוכנעת שמדובר ברוני בטלר, מכר מתועב מימי נעוריה. יש רק בעיה אחת: רוני מת בטביעה שישים שנה קודם לכן, בשנת 1953. לפלורנס יש כאמור, חודש אחד להוכיח שהיא מתאימה להישאר להתגורר בדיור המוגן ויחד עם אלזי ודייר נוסף בשם ג'ק היא יוצאת לברר מי הוא הדייר החדש ומה הוא בדיוק רוצה ממנה. מסע הבילוש הזה חושף פרטים על עברו וזהותו של הזר המסתורי, אבל גם לא מעט פרטים וסודות שפלורנס ואלזי הסתירו לאורך השנים.
לא מדובר ברומן מתח במובן השגרתי של המילה, אבל לא הנחתי את הספר עד לפענוח התעלומה בסוף. ואיזה סוף – מרגש ומכווץ לב, כמו כל גיבורי הספר הזה ועלילותיהם. מומלץ בחום!

סטטוס לשבת:
סבתא והמונדיאל

אבישי: אמא, באיזו שנה נולדה סבתא שלנו?
אני: 1927.
אבישי: איזה כיף לה. היא הספיקה לראות את כל המונדיאלים שהתקיימו עד היום.