חזרתי למקום שבו הכל התחיל, בית הספר הממלכתי דתי בו למדתי

הולך למקווה. השבוע הלכתי למקווה השכונתי. טבלתי ז' טבילות ולבשתי מחלצותי הטובות ביותר. כמו לבשתי בגדי כהונה. זה היה סתם יום של חולין ואע"פ כן לבשתי חג כאילו יום מועד הוא לי. וכל זאת עשיתי לא משום שראש השנה הוא לנו אלא משום שרציתי ללכת למקום שבו הכל התחיל. למקום שהיה לי כמו מקדש קטן. לאחר חמישים שנים כמעט החלטתי לבוא בשער בית הספר שבו למדתי. לשבת על הכיסא עליו ישבתי. לשתות מהברזיה ממנה לגמתי. לחסות בצילו של העץ עליו גדלתי. לראות את הנגריה של המורה צומעי ואת חזר המזכירות של ציונה. ואולי גם לגעת במחסן המגרפות והטוריות של המורה לחקלאות , אפרים סובלמן. אמה מה. כמעט כלום מזה לא היה. ובכל זאת לא היה מאושר ממני. יען כי גם אני חזרתי לבית הספר. רק שזה היה חמישים שנה אחרי שיצאתי משם בפעם האחרונה.
עומד בשער. לאחר ז' הטבילות באתי בשערי בית הספר שלי. בית הספר הממלכתי דתי. היום נקרא "מורשה" בנים. ברחוב עדש שאפיק. כמעט חלצתי נעליי אלא שחליצת נעליים הוא מנהג הגוים ולכן לא חלצתי. מיששתי את שערי הסורגים הבלתי נעולים ונכנסתי בחיל ורעדה פנימה. הכל היה שונה אבל הכל היה דומה.
החדר של המזכירה ציונה. פסעתי בדחילו ורחימו למבנה שהיה פעם ממלכתם של המזכיר יעקב שמש, המזכירה ציונה, המנהל שרגא הרמן ומצלצל הצילצולים: מנשה השמש. חיפשתי לעלות על מדרגות הברזל והפח של הימים ההם, אבל לא היו מדרגות. במקומם היה שם מבנה בלוקים והכניסה אליו הייתה מאחור. כלומר, חסמו את חזית הכביש ופתחו חזית לחצר. התאכזבתי יען כי בימים ההם בית הספר היה פתוח לכל מי שעבר בכביש. היום נראה שיש שם הסתגרות. נכנסתי פנימה. ראיתי שם מזכירה חדשה.
הטלפון, הפעמון והקומקום. בחלל החדר חיפשתי את מדף הפעמון של מנשה אבל לדאבון ליבי לא היה שם לא פעמון ולא מדף. בחדר המורים חיפשתי את הפתילייה שעליה היו עושים את הפינג'אן של התה בשביל המורים אבל גם זה לא היה. את הקומקום החליפו בתמי 4. ובמקום קופסת הקירור של הקרח עמד מקרר חדש. הכל נהיה הייטקי כזה. חיפשתי את האשנב הזעיר שהפריד בין חדרה של ציונה לחדרו של המנהל הרמן. שם היה מונח טלפון החוגה שהיה נעול במנעול פרימיטיבי כנגד גנבי שיחות. אבל לא היה אשנב, לא טלפון ולא מנעול לטלפון. יצאתי לחצר לראות אולי שם נותר משהו מהזיכרון שלי.
חצר המסדרים. החצר היום מרוצפת באקרשטיין, אבל בימים ההם הכל היה סתם בלטות אפורות. כבר לא נשארה טיפה חול מהחול שהיה לנו בחצר. חצר המסדרים של היום מכוסה בברזנט עבה. נגד שמש. נגעתי בברזנט ונזכרתי כיצד בימים ההם עמדנו בחמסין הלוהט ובקור המקפיא אבל לא דיברנו מילה. אף אחד מההורים שלנו לא עשה אינתיפאדה למורים בגלל שעמדנו בחוץ במשך שעה וחצי של מסדר בערב חג. בצד הברזנט עמד העץ הירוק. מיששתי את הקליפות שלו כאילו לשאול אם הענפים עדיין זוכרים אותי. בצד העץ עמדה פעם הברזייה. היא השקתה את העץ ואותנו. חיפשתי אותה כדי ללגום ממנה מעט מים אבל היא כבר לא עמדה שם. היא זזה הצידה ליד הקיר. והפכה לקולר.
הנגריה של צומעי. הלכתי לצד המזרחי של החצר כדי לראות את הנגריה של המורה צומעי. אולי נותר ממנה משהו. אבל כלום. במקום צריף הנגריה עמד מבנה בטון אפור. נשברתי. המשכתי לחפש את גינת הפלפלים, הצנון והבוטנים של המורה סובלמן, אבל היה שם רק אקרשטיין. עשיתי סיבוב לראות אולי במקרה נותר שם מחסן הטוריות שעימם חפרנו את הגינה כדי לשתול בוטנים. אבל גם מחסן לא היה.
חדר האוכל. מיהרתי לחדר האוכל של המורה מרים, המורה לתזונה. הסתובבתי 360 מעלות הלוך ושוב, אולם חדר אוכל ומטבח לא מצאתי. במקום המסעדה עומד בנין גבוה של כיתות. בלי מסדרון. ממול המסעדה, במגרש החול שבו היה המורה יהודה מעמיד אותנו שעות לפני האוכל, כבר לא נותר אפילו חול. ישנם רק אבנים.
הכיתה שלי נעלמה. מאחורי הבנין של ציונה עמד פעם מבנה פח ארוך ארוך. היה לו גם מסדרון. החדר השני במסדרון היה הכיתה שלי. עם המורה שושנה. הכיתה שבה חלק מהתלמידים היו נכנסים מהדלת ובורחים מהחלון. חיפשתי את הכיתה שלי אבל היא נעלמה. למעשה כל הבנין נעלם. אמרו לי שיש שם מעבדות.
לא מוצא את אמא. לפני שנים הלכה אמי לעולמה. היא היתה חלק מאבני היסוד של בית הספר. אבן יסוד ששייכת לתחום הניקיון. לאחר פטירתה תרמה משפחתי אלפי שקלים לבית הספר כדי להנציח את זכרה. אמרו לנו שאמא תקבל הנצחה על ארון מבחנות בחדר המעבדה. חיפשתי את חדר המעבדה אבל לא מצאתי. לא שאלתי לאן נעלמה ההנצחה של אמא. ודאי ישנו שלט הנצחה באיזשהו מקום ואם לא – בבקשה השיבו את השלט.
הבסטה של סוכריות הדבש. רגע לפני שיצאתי מהשער העפתי מבט לגדר החיצונית. נזכרתי באח והאחות הרומנים למשפחת קארו שעמדו שם ומכרו לנו סוכריות דבש מעל עגלת באסטה רעועה. דמעה נזלה לי. שניהם כבר אינם בחיים ולנו נותר מהם זיכרון מתוק.
שנה טובה.