אני מסיר בפניהם את הכובע

שלמה צדוק צילום זאב שטרן

קלישאה. אמור לי מהו כובעך ואגיד לך מי אתה.
הכובעים המצחיקים. משפחת המלוכה הבריטית חיתנה את הארי ומייגן. אחלה חתונה עם רבע עוף ואינגליש קייק. שני דברים הכי אהבתי. הראשון – שכל הארכיבישופים והארכי הגמונים הנוצרים שחיתנו את הזוג קראו מזמורי אהבה מארון הספרים היהודי דווקא. מלמד שאי אפשר לו לעולם ללא היהודים. השני – הכובעים היצירתיים, הלולייניים והמצחיקים שהבנות חבשו שם. היו שם כובעי קוקטייל ופדורה. כובעי וולור וכובעי קלוש, כובע מעוגל ושטוח וכיוב' המצאות. מספרים שהכובע הוא הלכה פסוקה של מלכות בריטניה לדורותיהן. ולמה כובע?! כדי לשמור על צניעותן של הנסיכות. בבחינת: אם אישה תבוא לטקס ללא כובע הרי כאילו הסתובבה עירומה, רחמנא ליצלן.
לא גדלו בחצר מלכות אבל הם מלכים. אוקיי, ולמה נזכרתי פתאום בכובעים של החתונה?! …יען כי הגברים שם היו עירומים. יעני בלי כובעים … מה שהביא אותי לספר על הכובעים של דור נפילי המעברה. אנשים שלא באו מחצרות מלוכה אבל אצלנו הם רשומים על ספר דברי הימים כמלכים אמיתיים.
פסטיבל הכובעים של המעברה. ובימים ההם אצלנו רק הזכרים חבשו כובעים. ובכללי: רק לעיראקים, לפרסים ולתימנים היו כובעים. לרומנים לא היה כלום ולמרוקאים היה הקפוצ'ון של הקפטה. איך כל אחד מהנפילים בחר את הכובע שלו?! וואללה, לא יודע. היו כובעי גנרלים בריטיים, מגבעות סטייל אל קפונה לחתנים, קסקטים סטייל ז'אן פול בלמונדו, כומתות בסטייל סאלח שבתי, כובעי גרב סטייל הפלמ"ח ועוד.
כובע הגנרלים הבריטי של חכם אליעזר. לחכם אליעזר היה בית כנסת בסוף העולם דרומה. יעני, באמצע שום מקום. מול בית הקפה של אבא של חיקמאת. על כביש 40 של היום. בית הכנס עדיין קיים אבל העבר כבר לא. בכל אופן – כל שבת היה חכם אליעזר עושה מארבים למתפללים של חכם נקאש כדי שיבואו להתפלל אצלו, יען כי אצלו אף פעם לא היה מנין. איש טוב היה חכם אליעזר אבל מה שאפיין אותו חיצונית היה כובע הגנרלים הבריטי שחבש על ראשו. כנראה 24 שעות ביממה. המבוגרים בינינו היו עושים תרגילים להתחמק ממנו אבל כאשר הצעירים היו רואים אותו, עם כובע שחור של גנרלים בריטי על הראש, היו פוחדים והולכים אחריו בחיל ורעדה. הכובע עמד על ראשו בהטיה מרשימה כאילו היה עשוי מיציקת פלדה, שאפילו טייפונים והוריקאנים לא יכלו להזיזו במילימטר.
כובע הקסקט סטייל ז'אן פול בלמונדו. חכמה יהודית אומרת שככל שהכובע של החזן גדול יותר הוא יחזיק אותך בבית הכנסת יותר זמן … אבל כידוע לכם החזנים של המעברה היו צנועים ביותר, וראו בעמל ובעבודה מרכיב הכרחי בחיים. יעני, כדי שלא להזדקק למתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם, הם עבדו בכל עבודה שהזדמנה. היות וכך, הם לא חבשו מגבעות של שטריימלים, אלא חבשו את הקסקטים השחורים סטייל ז'אן פול בלמונדו. שיהיה להם קל לעבוד. חכם חביב היה הבולט מבין החזנים חובשי הקסקט. הוא היה סוחר בדים מרשים שהיה הולך בשווקים ובבתים, כשעל גבו משא בדים במשקל של חצי טון, ומנסה למכור את מרכולתו. חבל, במקום אחר ובזמנים אחרים הוא יכול היה להיות טייקון בדים בינלאומי.
חכם רחמן וקסקטו. גם חכם רחמן "כרטיסים לקנות נו! " השתייך לקטגוריית הנפילים שחבשו קסקט סטייל בלמונדו. חכם רחמן היה מוכר בזכות היותו מוכר כרטיסי האוטובוס הראשי של פתח תקוה. איש לא העז לעלות לאוטובוס בקו 51 לתל אביב ובקו 72 לשעריה מבלי לקנות ממנו כרטיסים. ואו לו ואבוי לנשמתו של הנוסע שקנה במזיד, או בשגגה, כרטיס נסיעה מהנהג ולא מחכם רחמן. בקיצור, לחכם רחמן היה כובע קסקט סטייל בלמונדו אבל עם הטיה מיוחדת של הכובע. יעני, המצחייה הייתה על צד שמאל דווקא. מה שהקנה לו ייחודיות מרשימה. היו רואים אותו ממרחק של קילומטרים. מעברולוגים מומחים מספרים כי לעולם לא הוריד את כובעו, ובכל מקרה איש לא ראה אותו עירום. כלומר, ללא כובע, ירחם ה'.
הקסקט של חכם שמעון, חכם שוקראללה והקצב שוקו. חכם שמעון היה המוכתר של הקהילה וגם איש רוח ואיש אשכולות היה. אומרים שהיה סוג של פוסקי הדור. היסטוריונים מספרים שבזכותו, ובזכות החכם באשי, קיבלו הפרסים בתים צמודי קרקע ולא בתי שיכונים ברכבות אפורות. כך או כך, לחכם שמעון, על אף שהיה גדול בחוכמה ויכול היה בקלות לחבוש מגבעת, היה קסקט סטייל בלמונדו. כובעו הבריק תמיד יען כי כל הזמן היה במו"מ מול הרשויות וחשוב היה שיראה מכובד. חכם שוקראללה והקצב שוקו היו בני ברית. הראשון היה השוחט והשני היה הקצב. עבודה רבה הייתה להם. שניהם חבשו כובעי קסקט מיוחדים: היו להם פסים לבנים על משטח הכובע. מדוע פסים?! וואללה, אין לי הסבר.
והיו עוד מלכים עם עוד כובעים. היו עם כובעים של בריטים והיו בכובעים של חתנים. והיו כובעים של רבנים והיה כובע הקש של אהרון העיראקי משדה החקלאות של משפחת לוי. היריעה קצרה אבל כל כובע הוא סיפור של איש. בפני כולם אני מסיר את הכובע.