השבוע יצאתי לבילוי בפאב המקומי. זה היה ספונטני מאוד, משהו שנקבע מהרגע להרגע בלי תכנון מוקדם. בכלל לא זכרתי שהשבוע נפתחים בתי הקפה והמסעדות, התרגלתי כבר בלי. בלי בילויים ובלי כיף, מול הנטפליקס האינסופי. מזל שחברתי הנאמנה זכרה זאת והציעה לי להצטרף.
כבר כשהתקרבנו לפאב שמענו מוזיקה והבחנו באורות המנצנצים. חמימות מילאה את ליבנו. וככל שהתקדמנו ראינו אנשים, גברים ונשים, לבושים במיטב מחלצותיהם, ישובים סביב שולחנות בקבוצות קטנות, גדולות, זוגות, אוכלים ושותים ונהנים מהחיים. המראה היה משובב נפש.
"איזה כיף," חברתי אמרה בקול אחרי שסקרה את המקום והתרשמה מהאווירה החדשנית של פאב מלא אנשים מבלים.
חייכנו אחת לשניה כאילו שרדנו מגיפה עולמית ונשארנו כדי לשתות בירה ולספר על כך.
התיישבנו בצד, רחוק מכולם (בכל זאת, ריחוק חברתי) אבל זה היה קרוב מספיק בשביל לשמוע את קולות השמחה, הפליאה וההקלה ולראות את החיוכים הנרגשים מבעד למסיכות של כל מי שהגיעו לבלות במקום. קצת כמו מסיבת מחזור של שורדי הטיטאניק שמגלים שהם לא היחידים ששרדו.
כמה זה לא מובן מאליו לצאת לבלות, לראות אנשים, לשוחח, לאכול אוכל טעים וטרי שהרגע יצא מהמטבח על צלחת אמיתית ולא בקופסת פלסטיק. אפילו הגעת הסכו"ם והמלח-פלפל לשולחן היה עבורנו טקס מרגש שלא רואים בכל יום.
המלצריות היו נחמדות ושירותיות מתמיד, האנשים היו חביבים וסבלניים מאי פעם. האוכל היה סופר טעים ומיוחד והאלכוהול משמח. החברה הייתה משובחת והתחושה הייתה שרק לא ייגמר, שרק לא ייסגר שוב. שהנה אולי תיכף כולנו נחזור כבר לחיים שלנו מפעם, זה כבר ממש מעבר לפינה, אחרי הבחירות הקרובות גג.
מציעה לכם לצאת למקומות הבילוי הוותיקים והטובים. הם צריכים אותנו, הלקוחות. ואנחנו זקוקים להם כמו אוויר לנשימה.
ליאת קמחי
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אפי
כל הכבוד זה מהות החיים הבילוי בפאב עם אנשים עם קורונה או לא, מה צריך יותר