המדריך לפחד קהל. המדור של מאירה ברנע-גולדברג

הפעם הראשונה בה עמדתי מול קהל הייתה מזעזעת. זה היה בכתה ג’, בבית הספר היסודי ואין לי מושג איך אף אחד לא עצר אותי. הייתי ילדה מוזרה, למדתי בבית ספר רחוק מהבית וכמעט לא היו לי חברות. בכל יום שישי בשעה האחרונה ללימודים ניתנה במה לאחד הילדים לעלות ולהופיע מול כולם. הבנות בדרך כלל הופיעו בריקוד ג’אז או בלט קלאסי ואני רציתי להיות כמו כולן אז החלטתי לרקוד כמוהן. הטייפ בכתה התקלקל אבל החלטתי להופיע בכל זאת, בלי מוזיקה. לשיר את השיר בעצמי ולרקוד. אני אנסה להיות עדינה עם עצמי, כמו היום גם אז היה לי קול של עורב והתנועות היו כל כך מגושמות שעד היום כשאני צופה בקלטת בת המצווה של אחותי הגדולה ורואה את הריקודים שלי אני מנסה להבין מה לעזאזל חשבתי לעצמי?

אני זוכרת שאחרי כמה שניות התחיל צחוק בכתה ואחרי עוד דקה המורה עצרה אותי באמצע  הריקוד ואמרה שהיא מעדיפה שנמתין לשבוע הבא שהטייפ יתוקן ואז אוכל לרקוד בלי לשיר.

אופן הדיבור שלי היה מוזר. דיברתי מהר ובלעתי מילים. עד גיל מאוחר לא ידעתי לבטא את האות ש’ או האות ח’ (קשיים שנבעו מבעיית שמיעה בגיל צעיר שנפתרה בניתוח).

לאחר המקרה ההוא לא העזתי לעמוד מול קהל.

בכתה ז’ המורה להתעמלות הכריחה אותי להופיע מול כל הבנות בכתה, כמו כולן, בתרגיל שמשלב עמידת נר, כדור, תרגיל גשר וקטע אלתור. בלילה שלפני לא ישנתי. הייתי כל כך אומללה. נתתי את כל כולי בתרגיל אך לא עמדתי בסטנדרטים של המורה וקבלתי ציון 70. אף אחד לא צחק עלי אבל בראש עדיין שמעתי את הצחוק המלגלג של הילדים מכתה ג’. לכן בשנתיים שלאחר מכן העדפתי לקבל ציון נכשל בהתעמלות רק לא לעמוד מול הכתה.

שנים עברו והשתחררתי מהצבא, התחלתי לנהל חנות ספרים ברשת גדולה ולאחר מספר שנים קודמתי לתפקיד מנהלת ההדרכה של הרשת, תפקיד כשכשמו כן הוא – הדרכה. התפקיד שלי התבסס בעיקר על הדרכות שהעברתי למנהלי ועובדי הרשת.

אני לא זוכרת את ההדרכה הראשונה שלי אבל אני זוכרת את הפחד, את הזיעה ואת אחת העצות הכי איומות שנותנים למישהו שיש לו פחד קהל – תדמיין שכולם עירומים. זוועה! אל תנסו. עבדתי קשה מאוד על מנת להתגבר על פחד הקהל ששיתק אותי. אימונים, אימונים ועוד אימונים. שעות הייתי עומדת מול המראה ומעבירה את ההרצאה לעצמי, מקליטה, מקשיבה להקלטות ולומדת איך לדבר, איפה אני נתקעת. כל הזמן רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת, שאני לא אותה ילדה קטנה ומבוהלת. לשמחתי הרבה הצלחתי להתגבר על הקשיים והפכתי למנהלת הדרכה מצוינת ומנוסה. מאוחר יותר כשספרי יצאו לאור האימונים עזרו לי מאוד, בהרצאות בספריות, בראיונות בטלוויזיה, ברדיו ובכלל. הרגשתי שאני נמצאת במקום טוב. שום דבר לא הכין אותי לקהל הקשה ביותר בעולם…

לאחר שני ספרי מבוגרים כתבתי ספר נוער שמתאים לתלמידי בית ספר יסודי. לשמחתי הוא הצליח מיד, הספר נכנס לרשימות  רבי המכר וכבר בחודש הראשון הזמינו אותי להרצאה הראשונה שלי במוזיאון הקומיקס בחולון, מול ילדים בני 9 עד 12, אבל אז הבנתי  שאין לי מושג איך עומדים מול ילדים ומצליחים לעניין ולסקרן אותם במשך 45 דקות. הפעם הייתי אומללה באמת. יום עבר ועוד אחד ולא היה לי מושג איך אעביר את ההרצאה הזו. אני זוכרת שבמשך שבועיים הלכתי לראות הרצאות של סופרי נוער אחרים ולמרות שהיה לי כבר ניסיון עשיר בן עשר שנים בהן עמדתי מול קהל מידי יום ובנוסף לכך ניסיון של שלוש שנים במפגשי סופרים עם מבוגרים, לא הבנתי איך אהיה מסוגלת לעמוד מול קהל ילדים. ילדים לא  מעמידים פנים, אם משעמם להם הם לא מסתירים את זה. ילדים לא מתחנפים לסופרים שהם לא אוהבים, אם ההרצאה תהיה גרועה אני אדע את זה מיד. ילדים אומרים את האמת בפנים, אם במפגש לא אהיה מעניינת הם לא ירצו לקרוא את הספר שלי.

הייתה לי הרצאה מוכנה וידעתי בדיוק מה אני רוצה להגיד, הגעתי עם מצגת מושלמת. באותו יום עמדתי בכניסה וראיתי את הילדים עומדים בתור, נכנסים ומתיישבים. הלב שלי לא הפסיק לדפוק, למרות שהמקום היה ממוזג הרגשתי איך הגוף שלי משנה מצב צבירה והופך נוזלי, חזרתי להיות אותה ילדה קטנה בכתה ג’ שכל כך רוצה להצליח אבל יודעת שאין לה באמת את היכולת. כל הביטחון העצמי שבניתי במשך שנים התמוסס. האולם התמלא. אל המקום הגיעו מספר כפול של ילדים מהמתוכנן והגיעה השעה להתחיל. רציתי לדבר אבל המילים לא יצאו, לא זכרתי שום דבר ממה שתכננתי להגיד.

עיני הילדים היו נעוצות בי, מנהלת המוזיאון הציגה אותי ורגע לפני שהתעלפתי החלטתי לשחרר את הילדה שהייתי בכתה ג’. במקום להיזכר בצחוק של שתי הבנות בשורה הראשונה, חשבתי על האומץ שהיה לי לנסות להופיע כמו כולם, איפה הפחד היה אז? לא היה לי שמץ של מושג איך רוקדים ובטח איך שרים אבל היה לי רצון גדול ולפעמים זה בדיוק מה שצריך. ואולי טוב ששכחתי את כל מה שהכנתי מראש כי ברגע שהתחלתי לדבר אי אפשר היה לעצור אותי. מאז אותו יום הופעתי באופן קבוע בבתי ספר מול ילדים.

היום אני מעדיפה להעביר הרצאות ומפגשי סופר לתלמידים. גיליתי שזה הרבה יותר נעים לי. מידי פעם אני מספרת להם על “מופע האימים” שהעזתי לבצע מול כל הכתה אי שם בשנת 1986. מסתבר שזה אחד הסיפורים האהובים עליהם. בחיים צריך לדעת לשחרר…

אורז צבעי הקשת

“אורז צבעי הקשת”

בעיה בוויסות חושי זו תופעה שמי שלא מכיר אותה לא מבין כמה קשה לחוות אותה, בטח כילד. הבעיה נפוצה אצל הרבה ילדים על הרצף האוטיסטי אבל לא רק. הקושי יכול להופיע בצורות שונות ומשתנה מילד לילד, מאדם לאדם. רק בשנים האחרונות עלתה המודעות לקשיים התפקודיים שמקורם בוויסות חושי.את שרי, מרפאה בעיסוק, אני מכירה מאחר והיא מטפלת בבן שלי. לאחרונה היא פיתחה שיטת עבודה חדשה המאפשרת התנסות תחושתית שונה, מרגיעה, מווסתת, עוזרת ומקדמת מיומנויות של מוטוריקה עדינה בעזרת מוצר חדשני בשם “אורז צבעי הקשת” שעשוי מחומרים טבעיים ובהרבה אהבה. כל ערכה מכילה קילו אורז ומלווה בהסברים מקצועיים ורעיונות לפעילויות. הערכה מתאיה לפעוטות ולילדים החל מגיל שנתיים בהשגחת מבוגר ומחירה 45 שקלים. להזמנות ניתן לפנות לשרי בטלפון: 052-3588891 או בעמוד הפייסבוק המקצועי שלה “שרי קסל גרימלנד מרפאה בעיסוק לפעוטות וילדים”.

תראו מי בא לבקר

תראו מי בא לבקר

שבוע הספר מתקרב בצעדי ענק ואני מתרגשת לעדכן על בואו לארץ של הקולנוען והסופר הצרפתי עטור השבחים פיליפ קלודל (מחבר רבי המכר: “העץ של בני טורג’ה”, “הנכדה של מר לין”, “שקשוק המפתחות” ועוד). רשמו את התאריכים הבאים:
10.6.17: הסופר יחתום על ספריו בדוכן הוצאת תמיר סנדיק בשעה 21:00, כיכר רבין, תל אביב.
12.6.17: אירוע השקה לספרו החדש “לא אנושיים” בהנחיית המתרגם והסופר ניר רצ’קובסקי בתולעת ספרים. 19:30, מאז”ה 7, תל אביב.
13.6.17: מפגש ספרותי בהנחיית המו”ל והמתרגם שי סנדיק, במכון הצרפתי 20:00, אליהו חכים 6 חיפה.
14.6.17: קפה ספרותי בהנחיית שדרן הרדיו, המוזיקאי, העיתונאי והסופר, בועז כהן במסגרת יריד הספרים הבינלאומי בירושלים. 20:00, מתחם התחנה הראשונה.
15.6.17: מרתון סופרים במכון הצרפתי בתל אביב בהשתתפות פיליפ קלודל, דורית רביניאן, רפאל ירושלמי ודומיניק מאנוטי. 18:30-21:30, רוטשילד 7, תל אביב.

פאריז או נתניה?

 סטטוס לשבת

בשבוע שעבר בפריז כשהגענו לשאנז אליזה:
אבישי בן 7 וחצי: “ואווו אמא, זה אפילו הרבה יותר יפה מנתניה”.