טקסי הטהרה של עמישב. המדור של ד"ר שלמה צדוק

טקסי וודו. אש תמיד מזכירה טקסי כישוף וודו. יעני, מסתובבים מסביב לאש בשביל ההילולא, רוקדים כדי לבקש מחילות וכפרות וגם עושים טקסי טהרות לכל מיני טומאות, ה' ירחם. אבל בימים ההם, ימים שהאש הייתה אצלנו כל יום וכל השנה, בזכות הפרימוסים, הפתיליות ופנסי הצ'מלי ובזכות להבות אש אחרות (אגב, על כל אלו עוד יהיה פעם טור אנרגטי נפרד ונוסטלגי..), אזי את טקס הטהרה לכל סוגי הטומאות האפשריות היינו עושים עם מים. תשאלו: איך מים? מה מים? איפה היה מים? איזה טהרה? איך טהרה? מה טהרה? מי טהרה? ובכלל – מה בדיוק קרה? מי היה צריך טיהור?. אז הנה לכם הסיפור על טקס הטיהור המיתולוגי המפורסם של פרדי אבו עזיז התמים, וזאת בעקבות סיפור "טומאתו" המצחיק.
טומאה בצריפים. מגוון רחב של סוגי טומאות היו בימים ההם של הצריפים. היו טומאות גדולות והיו טומאות קטנות. היו טומאות של בנים וטומאות של בנות. והיו טומאות של חמץ והיו טומאות של פגרים ועכברים. לא נפרט ונרחיב את סוגי הטומאות יען כי היריעה קצרה, ויען שצריך להגיע לסיפור הטומאה ולתיאור טקס הטהרה המקורי שעשה חכם נקאש לפרדי הנ"ל.

פתילייה מתוך ויקיפדיה

העכברים. פרדי אבו עזיז לא חטא בטומאת עכברים אלא בטומאה אחרת, רחמנא ליצלן, אבל בכל זאת כמה מילים על טומאת עכברים. עכברים חיים היו אימת וחרדת הצריפים. הם התרוצצו באזורנו חופשי ואכלו מכל הבא ליד. כלומר, אכלו כלום, כי אם לנו לא היה אז איך לעכברים יהיה? אבל למען האמת לא עשינו לעכברים הרבה חשבון. הבעיה הייתה כשהם נחנקו למוות מסיבה כלשהי או שסתם מתו מרעב ומרזון. כאן התחילו צרות הטומאה, יען כי מי שנגע בעכבר ו/או ראה את פיגרו באזור, היה נגזר דינו ל־ז' ימי הרחקה ממאהל המעברה ולעוד ז' טבילות בבור המקווה. ורק לאחר כל אלו היה האיש רשאי לשוב למאהל כשהוא זך וטהור ונקי מכל טומאת עכברים.
החמץ שנמצא. אבל טומאת עכברים הייתה טומאת פיקניק ליד טומאת מציאת חמץ ברשות הרבים. אאוזביללה, יען כי על מבט בפרוסת לחם בפסח כמעט ולא הייתה סליחה ומחילה. וזה בעצם היה חטאו הגדול של פרדי: האומלל ראה, בלי כוונה!, פרוסת לחם שחור שנשתכחה, כנראה, בשביל הכורכר שליד בית הכנסת של חכם נקאש. כנראה שהפרוסה נשתכחה ונזנחה בשגגה על ידי צדיק מקומי, עת ביער את החמץ הביתי שלו, ערב ליל הסדר. שוד ושבר. ואל יהא הדבר קל בעיניכם יען כי לראות חמץ בפסח היה דבר נורא ואיום במחוזותינו, עד כי חשבנו שאלוהים אינו סולח ומוחל על חטא שכזה, אפילו שהוא נעשה בלי משים וללא כוונת ראיה. אחרי הכל, אף אחד לא יכול לעצום את העיניים כל שבעת ימי הפסח, מחשש שעיניו עלולים להיתקל באיזה חמץ סורר ומורד שמסתובב בחוץ. ומי לרוע מזלו ראה חמץ בשגגה? דווקא פרדי אבו עזיז.
מה עושים?. ומעשה שהיה כך היה: באמצע חול המועד פסח יצא פרדי עם אופניו לטייל בשבילי הכורכר, כשלפתע ראה פרוסת לחם שחור בצידי השביל. פרדי היה לבדו כאשר ראה את הפרוסה האבודה ויכול היה לא לספר כלום ובזה היה נשכח הכל. אבל הוא התייסר לאללה ועל כן הלך וסיפר את הסיפור לחברו עמרם הרכלן. עמרם הנ"ל נתמלא חרדה וחלחלה ממה שעלול הקב"ה להביא לעולם בגין חטא ראיית החמץ וסיפר את הסיפור לאביו ולאמו. הוריו של עמרם לא מצאו מנוח לנפשם, והחלו לרכל על טומאתו של פרדי בכל המחוז. בינתיים, ראה פרדי שהסיפור מסתבך ואמר לעצמו: אלך, אלבש בגדי פיג'מה וטומאתי תעבור. הלך לביתו, לבש פיג'מה על בגדיו הרגילים ויצא שוב לסיבוב אופניים שכונתי. אלא שדבר הטומאה כבר התרכל בכל רחבי האימפריה, ופרדי נחשב בעל כורחו למצורע שכונתי שחלילה וחס לגעת בו או לבוא עימו בדברים עד אשר יעבור טקס טהרה. שלא לדבר על כך שגם אופניו הפכו לטמאים.
טקס הטהרה. בינתיים, שבו הוריו של פרדי מהשדה ושמעו את דבר החטא הגדול של פרדי. לבושתם ולכלימתם לא היה גבול ועל כן הלכו אצל חכם נקאש לשאול לדעתו באשר לטקטיקה הנכונה לשחרור בנם מטומאת החמץ שאחזה בו. חשב חכם נקאש שלושה ימים ושלושה לילות ולבסוף פסק: יש להעמיד את פרדי, על אופניו, על בגדיו ועל הפיג'מה שלו, במרכז השכונה וכל אחד מהתושבים ימלא דלי מים וישפוך עליו. והימים ימי תחילת האביב המה, כלומר, מעט קריר היה באזור.
ויהי היום. טקס הטהרה נקבע ליום שלישי של חול המועד בגלל פעמיים כי טוב. באותו יום לאחר הצהרים, כאשר כבר ניתן היה לחוש באוויר את צינת הערב, עמד פרדי על פיג'מתו, בגדיו ואופניו במרכז הכביש, עיניו דומעות אבל שמחתו רבה: "היום אני נטהר". וכך, נשפכו עליו דליים רבים של מים עד כי טומאתו עפה לה באוויר והוא שב להיות טהור כשהיה ביום הולדתו.
ומה עם הבגדים והאופניים?. בשביל מה להתעסק עכשיו בקטנות?!…