"מיום האבחון של בני אני בחרדות". מדור סופר אמא

אם יש משהו שלמדתי בחיים, זה שאף פעם לא ניתן לצפות מה יקרה. אפשר לרצות, אפשר לקוות, אפשר לתכנן, אבל ברגע אחד הכל יכול להשתנות.
כשבני היה בן שנתיים וחצי, משום מקום נחתה עלי הבשורה שהוא נמצא על הרצף האוטיסטי. זה היה מוזר כי מעבר לדמעות צצה במוחי שאלה חשובה, האם הבן שלי ישרת בצבא כמו כולם? אני חייבת לציין שהיום, ממרחק זמן, זה נראה מוזר שזו השאלה הראשונה שעלתה בראשי ורק לאחריה יתר השאלות: האם הוא ידבר? האם הוא ידע לקרוא ולכתוב? האם הוא יתחתן? האם יהיו לו ילדים?. משיחות עם הורים שעמדו במצבי מסתבר שאני לא היחידה שזה קרה לה. מה יהיה בצבא זו שאלה נפוצה מאוד.
בכלל, מיום האבחון אני בחרדות מאוד גדולות גם אם אני משתדלת להדחיק אותן. כל שאלה שקופצת לי בראש מתחילה בצמד המילים "מה יהיה…?".
לא תמיד אפשר לקבל תשובות קונקרטיות לשאלות הקשות ויש שאלות שעדין נותרו פתוחות, אבל כן, הבן שלי מדבר, וכן, הוא יודע לקרוא ולכתוב והוא בינתיים משתלב מאוד יפה בחברה ואני למדתי לא לרוץ יותר מידי קדימה עם השאלות ולהתמקד תמיד רק בטווח הקצר והבינוני, לא יותר.
הטור הזה לא עוסק בהורים לילדים אוטיסטים. הוא גם לא עוסק בפחדים. הוא עוסק בטבע האנושי. זה שלפעמים נוטה להפחיד אנשים. זה שרגיל לקחת את החוויות השליליות שחווה ולהשליך אותן על אחרים – "אם אני לא הצלחתי במשהו, אז בטח שגם לאחרים זה יקרה", "אם לי היה קשה מאוד, אז גם לאחרים חייב להיות קשה".
הבן שלי התחיל לקבל טיפולים מחזקים כשהיה בגן פרטי בסביבה מאוד תומכת ומוגנת. ככל שהתקרבנו לגיל 4, חששתי מאוד מהמעבר לגן עירוני. לא משנה מה עשיתי ואיפה שלא חיפשתי, לא הצלחתי למצוא סיפורים חיוביים על שילוב ילדים אוטיסטים בגנים עירוניים. כולם הכינו אותי לרע. "חכי, חכי. גן עירייה זה לא גן פרטי", "חכי, חכי, שם בגן העירוני לא תוכלי לקבל את היחס האישי שקבלת בגן הפרטי, לא תוכלי להפגיש את המטפלות שלך שידריכו את צוות הגן. שם יש מדריכות מטעם העירייה, והן כידוע לא מבינות כלום ולא אכפת להן מאף אחד, הבן שלך יהיה רק מספר. תיהני מהשנתיים האלו ותתכונני נפשית לסיוט". עוד משפט ועוד משפט והרגשתי את ההיסטריה משתלטת עלי. התחלתי לגלוש במרחבי האינטרנט וקראתי סיפורי זוועה על הוועדות ועל ההשפלות שהורים עוברים.
בשלב מסוים לקראת הוועדה שלנו חשבתי שאקבל התקף לב. הכנתי את עצמי לנורא מכל ולהפתעתי הרבה השילוב של אבישי בגן העירוני היה מדהים. התחשבו בבקשות שלנו ואם לא ניתן היה למלא את מבוקשנו באופן מלא דאגו לחלופה הולמת. המדריכה שקבלנו הייתה מקצועית וכבר אחרי חודש בגן חזרתי לנשום.
ואז התחיל השלב הבא. "חכי, חכי, זה גן, בטח שהכל טוב. נראה אותך מתמודדת בבית ספר חמודה. נראה אותך בכתה א' עם כל המורות השחוקות. רוצה לראות אטימות מהי? ברוכה הבאה למשרד החינוך. נראה אותך מסתדרת עם המדריכות שם. מה את חושבת שכל החיים זה גן ילדים?".
ושוב התחילו הלחץ וההיסטריה, ונכון, הדרך לא הייתה חלקה, אבל מבחינתי עד עכשיו התוצאה מושלמת. בעוד חודשיים תסתיים שנת הלימודים ולי יש בן מאושר שמשולב בבית ספר בצורה יוצאת מהרגיל, כשכל בית הספר מהמנהל ועד אחרונת המורות, השומר ואב הבית, מתגייסים למען הצלחת השילוב, וכך גם ההורים בכתה שמקבלים אותנו בצורה נפלאה.
"חכי, חכי", זה מתחיל מחדש. "תיהני מבית ספר יסודי. בית ספר יסודי זה קל. נראה אותך בחטיבה…". ולי כבר די נמאס לחכות. חמש שנים אני רק מצפה לרוע שאורב לי מעבר לפינה. זה לא שאני מתעלמת מהמלחמות והקשיים שבדרך, אבל אני באמת לא מצליחה להבין מה גורם להורים להטיל מורא בקרב הורים שעומדים בצומת הדרכים שבין מסגרת לימודית אחת לשנייה ושעדיין לא עברו את החוויה הזו?.
לשמחתי הרבה הבנתי בדרך הקשה, שאנשים שונים מאוד אחד מהשני ולפעמים אותה חוויה שלאחד מצטיירת כסיוט, לשני היא נסבלת מאוד או אולי אפילו נעימה. למדתי לא להשוות בין "הדרכים והשבילים" של אנשים אחרים לדרך שאני עושה.
אין לי שום כוונה לנוח שש שנים בבית ספר יסודי ולחכות לזוועה שעלולה להגיע אי שם בעתיד. במקום להיכנס ללחץ החלטתי כבר מעכשיו להקיף את עצמי באנשים ובסביבה תומכת שאם וכאשר תגיע תקופה מאתגרת יותר, לא נהיה לבד וגם, וזה הכי חשוב בעיני, אני מחפשת איזון. אני שומעת על כל הדברים הרעים שעלולים להתרחש ובכל זאת רוצה לשמוע גם את הצד השני, זה שהצליח כנגד כל הסיכויים. אני מתעקשת לחפש בנרות סיפורי הצלחה ומוצאת. המסע לחיפוש אחר אנשים אופטימיים שווה את הדרך.

תאמינו או לא / מירי וורצל, הוצאת ידיעות אחרונות

אם הייתי מתבקשת לתאר במילה אחת את הספר, זו הייתה משימה קלה ביותר – כיף! ספר מגניב שפשוט כיף להעביר איתו את הזמן. סיפור סינדרלה מודרני, על זוהר, צעירה מוזרה, קצת מוזנחת, שכל חייה גדלה במשפחות אומנה ובמוסדות, עובדת במשרד עורכי דין כנערת שליחויות , כתבנית ומגישת קפה, סובלת מבוסית קשוחה ואיומה, חייה בבדידות והאושר הגדול בחייה הוא גיליון חדש של עיתון לאישה. יום אחד ולגמרי במקרה היא מכירה את מיקי, עו"ד חתיך שנאלץ לעזור לה בבעיה קטנה שלאט לאט גוררת את שניהם אל תוך מבוך עצום של שקרים, מזימות ותככים. יחד הם צוות מנצח, מיקי עם ניסיון החיים והידע המקצועי, זוהר עם תמימות, חוכמת רחוב וזיכרון פנומנלי. יחד עם מנסים לפתור את חידת חיה של זוהר ומגלים את האמת, שכולם כל כך מנסים להסתיר מהם. העלילה מתרחשת בשנות ה־80 ובאווירה קלילה נעימה וזורמת. ספר קלאסי לחופשות.
# ביום שישי ה־19.5 בין השעות 10:00-14:00 תחתום וורצל על ספרה בסניף סטימצקי בקניון הגדול.

פתאום נשבה הרוח / גלית ראב"ד, איורים מאיה שלייפר, הוצאת כנרת

יש ספרים שכבר ממבט ראשון ניתן לזהות בהם איכות ואת ההתכתבות עם קלאסיקות משובחות מהעבר. כזה הוא בדיוק ספרה של גלית ראב"ד. "תמרי, מעין ועדן היו החברים הכי טובים מאז ומעולם, אבל היום, משום מה, כולם רבו עם כולם". כל אחד מהילדים מתבצר בעמדתו ולצדם ישנו שועל חמוד המלקק את כפתו ומתאמץ להוציא ממנה קוץ. מהמצב הזה מתחילה ההרפתקה כשהטבע, מזג האוויר והנוף משחקים תפקיד ראשי בעלילה הקטנה-גדולה הזו. האם הילדים יוכלו להתגבר על משבר החברות שפקד אותם? ואיך קשור לעניין השועל החכם שיודע שגם מה שכואב עובר? בעולם קסום בו חרוב הופך לחרב, מחבוא מאחורי עץ זה ממש לא סתם מחבוא אלא ארמון, וברימון שמתפצלח ישנם אבני אדם וכתר זהב, הכל יכול לקרות.
הספר ראה אור בסיוע מועצת הפיס לתרבות ואמנות. לבני 4-7

סטטוס לשבת

חמישה משולשים

אבישי: "אמא, אפשר שתביאי לי גבינה צהובה בצורת מתומן וחמישה משולשים?"
אני מבוהלת: כן. טוב. אנסה. (מגישה לו).
אבישי: "זה בכלל לא מתומן. עשית לי מחומש עם חמש צלעות ולא עם שמונה".
אני: אני כנראה לא טובה בגיאומטריה.
אבישי: "וגם לא יודעת לספור. יש כאן רק 4 משולשים".
#אכילה_אוטיסטית