המונדיאל של המעברה: על מגרש העיזים בשעריה

שלמה צדוק צילום זאב שטרן

אירגנו טינה. המונדיאל התחיל אבל מבחינתי יש כבר עלובת עולם. לא בכדורגל אלא בצביעות. נבחרת שארגנה טינה לעם היהודי. אבל מיהי ארגנטינה לעומת ההיסטוריה?! היו מתים שתהיה להם מחצית עיר כמו ירושלים. פחחח. ומה מצחיק? הערבים דחפו לביטול המשחק ושכחו שחמישה משחקני סגל נבחרת ישראל הם ערבים.
סיימתי את ההכנות. ואני לא נותן לאף צבוע לקלקל את המונדיאל. גם אם קוראים לו מסי. אי לכך ובהתאם לזאת יש בכוונתי, כמו כל הזכרים וכמו רבים מהנשים, להתמסר בחודש הקרוב טוטאלית למסך. קניתי וואחד טלויזיה 100 אינצ' K4 ורכשתי טון פיצוחים. בנוסף, קניתי כמה עשרות טיטולי גברים חד פעמי והשארתי מכתב למשפחה שיעירו אותי בעוד חודש. אבל לפני סיפורי המונדיאל הזה אני רוצה לספר על כמה "מונדיאלים" של דברי ימי המעברה, ובהם משחק ביזארי נוראי שמקורו בבגדד. כנראה.
מי תניף את הגביע?! בתחילה רציתי הולנד אבל הם לא שם, ולכן החלטתי להמר על נבחרת איראן!. למה דווקא הם? יען כי הם פרסים. וגם יען כי הם מזכירים את מונדיאל הפרסים של המעברה.
מונדיאל המעברה. בימים ההם לא ידענו מונדיאל מהו. וכי למה? כי לאף אחד לא הייתה טלוויזיה וטרניזסטור היה רק לשאפיק, ולדאבון ליבנו הוא בכלל לא התעניין במונדיאלים. אבל אנחנו לא היינו צריכים מונדיאל של פעם בארבע שנים יען כי היה לנו מונדיאל כדורגל שכולו אש וגופרית, יעני מלחמת עולם, בכל שבת. זה היה משחק כדורגל שהיה יותר קרב רב מאשר טורניר קונבנציונאלי. השבוע נספר רק בתמצית על הדרמה אבל עוד רבות יסופר ויתואר פשר הדרבי הסאדו מאזו הזה שאפילו היסטוריונים מדופלמים נכשלים בלהסביר את מקור התרעלה בין שתי היריבות. בין מי למי? אהה. בין נבחרת הכדורגל של הפרסים מעמישב, מחוזקת ברכש איראני מכפר סירקין, לבין נבחרת הכדורגל של הפרסים משעריה, מחוזקת בשני שחקני רכש. אחד טריפוליטאי ואחד תימני. שני כסחנים עבדאייתיים ממחנה יהודה.
כדורגל משחקים משבת לשבת. הקרב על גביע העולם של המעברות התרחש מידי שבת במגרש העיזים שליד בית הכנסת של חכם נקאש. זה היה מגרש רב תכליתי. יעני בעיקר שימש למשחקי כדורגל של הפועל שעריה מליגה ד', אבל גם שימש כמרעה לעיזים של רועה הצאן יהודה לאמי, וגם שימש את החמורים של דעבול כאתר עשביה משובח. בכל שבת, מיד אחרי "עלינו לשבח" של "מוסף של שבת", היו האלפים מתאספים סביב המגרש כדי לצפות במשחק הדרמטי שהיו בו יותר מכות מאשר גולים. זה היה פק"ל קרבות שבועי שבסיומו, בערך באזור הדקה ה־30, היו כל השחקנים פצועים והכדור היה קרוע לגזרים. כאמור, בדרבי הפרסים הנ"ל היו גם אלמנטים של סאדו ומאזו וגם מרכיבים של מחזה טרגי קומי. וכי למה?! יען כי הסאדו בא מהמכות אבל את המאזו אף פעם לא הבננו: מדוע אחרי כל המכות היו השחקנים חוזרים מחדרי המיון ישירות לעוד סיבוב מכות? אבל שלא תקבלו רושם מוטעה: המכות לא הרסו את אחוות האחים בין הפרסים, כיוון שמיד לאחר המשחק, ולאחר שכל הפצועים חזרו מחדרי המיון, היו הניצים עורכים חאפלה ענקית שבמרכזה עומד תה גרגירים פרסי והכל היה בא על מקומו בשלום. מתי נפסק מונדיאל הפרסים?! זה היה בשלבים. קודם נסגר בית הכנסת של חכם נקאש. אחר כך דעבול סגר את מחסן החמורים וליהודה לאמי נגמרו העיזים. לקראת הסוף הפועל שעריה התפרקה כי אי אפשר היה לרדת לליגה ה' ולבסוף נהרס המגרש עדי להקים עליו גורדי שחקים. אח, חלפה תהילת עולם.
מונדיאל החגורות. דרבי הפרסים היה כואב אבל היה פרווה ליד עוד תחרות משונה והזויה: טורניר החאפלק טאוויל. מקורות ה"חאפלק" אינם ברורים אבל נושאי הדגל שלו במעברה היו הבבלים מבגדד. במשחק לקחו חלק כ-20 ילדים. כלי הנשק היה חגורת עור עבה ומושחזת. את החגורה החזיק המנהיג ששלט על הכללים. המנהיג היה חד חידה וכל אחד בתורו היה מחזיק את החגורה ומנסה לפתור את החידה. ראשון שפתר קיבל מהראש את פקודת ה"חאפלק טאוויל"! והתחיל להצליף בכל מי שהיה בסביבה. לאחר כמה דקות של הצלפה היה המנהיג צועק "חאמסה ועשרין" וזה היה האות לחטוף מהמצליף את החגורה ולהכות בו עשרים מלקות לפחות. עד שזעק "רחמים עלי". בשלב מסוים התהפכו הכללים והמלך המדושן היה צריך לפתור חידה. פתר? זכה בחייו. כשל? חטף הצלפות לעילא ולעילא עד כי זעק לרחמי שמים. משחק דבילי?! נכון אבל זה מה היה.
הספסל שלא נגמר. הכדורגל של השכונה תפס פרק הירואי בספר דברי הימים שלנו. בפרק הבא נשרטט קווים לדמות הכדורגל ההוא ונבחר לא רק את אחד הגדולים של כל הזמנים אלא את אחת עשר שחקני הספסל הגדולים מכולם. על הספסל של הקבוצות מעמישב ישבו מאות אם לא אלפים והוא לעולם לא נגמר. הטור הבא יהיה לכבודם.