75 שנה לגהה: האור בקצה ההפרעה

לא מעט אנשים נרתעים כשמדברים על מרכזי בריאות הנפש. בימים אלה חוגג המרכז לבריאות הנפש ‘גהה’ 75 שנה להיווסדו ומנהל המוסד, פרופסור גיל זלצמן, מנסה להתמודד עם התדמית השלילית. “מיום הקמתו ‘גהה’ מהווה מרכז מוביל בתחום הטיפול והשיקום של מתמודדים עם בעיות נפש. אנו מציינים בגאווה 75 שנים של עשייה עתירת הישגים באבחון, טיפול, מחקר והוראה בתחום בריאות הנפש בהם המטופל שותף מלא לתהליך הטיפול וההחלמה. תוצאות של תפיסה טיפולית זו ניתן לראות בתוצאות סקר שערך משרד הבריאות, ממנו עלה כי מטופלים מדרגים את ‘גהה’ במקום ראשון מבחינת שביעות רצון. הקושי הגדול ביותר הוא המלחמה על שינוי הסטיגמה ומעגל ההסתרה של המתמודדים עם בעיות נפשם ושל בני משפחותיהם”.
במסגרת חגיגות ה-75 התקיים השבוע אירוע חגיגי של עמותת הידידים של ‘גהה’, בהשתתפות שר הבריאות ח”כ הרב יעקב ליצמן, מנכ”ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב, מנכ”ל כללית הנכנס נועז בר ניר. הערב עמד בסימן הוקרה ותודה למנהלי ולעובדי ‘גהה’ לדורותיהם ונכחו בו מטופלים ובני משפחותיהם אשר שיתפו את הנוכחים בסיפוריהם האישיים בטיפול ובליווי המקצועי שקיבלו במרכז. “האפליה והסטיגמה כלפי המערכת הפסיכיאטרית חייבת להשתנות”, מסביר זלצמן, “לא יעלה על הדעת שכאשר חסר לאדם חומר כימי שנקרא דופמין באזור אחד במוח (מה שנקרא מחלת פרקינסון) הוא שוכב במחלקה נוירולוגית עם 2 מיטות בחדר ברמת מלונאות בסטנדרט הגבוה ביותר. בעוד אדם אחר, הסובל מעודף בדופמין 2 ס”מ קדימה באזור אחר במוח (מה שנקרא מחלת הסכיזופרניה) צריך להיות בפסיכיאטריה בחדר עם עוד 4-5 אנשים, מחצית מספר רופאים ואחיות, בצפיפות גבוהה ורמת מלונאות ירודה”, הוא אומר ומוסיף שהחלום שלהם שבעוד כמה שנים יחגגו שוב והפעם את חנוכת מגדל אשפוז חדש לרווחת המטופלים.

 “בתוך הבדידות והכאב”
לא מעט מאיתנו מכירים אנשים שמתמודדים עם קושי, הפרעה או מחלת נפש. מרביתנו לא מבינים את הקושי איתו מתמודדים האנשים. זלצמן מבקש לציין מהן שלושת החוויות החזקות והקשות ביותר אותן הם שומעים ממטופלים על בסיס יומיומי.  “ראשית, האדם מרגיש שהוא לא אותו האדם שהיה קודם. האדם שהיה אופטימי פעיל וחם הופך קודר, פסימי ומרוחק. אנשים שהצטיינו בעבודתם מפסיקים לקום בבוקר לעבודה. אדם שהיה הגיוני ומתפקד מדמיין שהוא רדוף, הוזה קולות הנותנים לו פקודות ומפסיק תפקוד חברתי, בינאישי ומקצועי. אדם אוהב חיים ניצב על גשר ורוצה לקפוץ אל מותו. החוויה השנייה הכי חזקה היא הבדידות. במצב דיכאוני גם אדם מוקף אוהבים וקשרים מרגיש שאף אחד לא מבין אותו. במצב פסיכוטי אדם מרגיש שקרובי משפחתו קושרים קשר נגדו. רוב האנשים שבדקתי אחרי ניסיון התאבדות קשה שכמעט הסתיים במותם אמרו לי שהרגישו שאף אחד לא מבין את הכאב הנפשי שהם חשים. אנשים מתארים כאב נפשי כחזק יותר מכל כאב פיסי שהם חשו בחייהם. החוויה השלישית היא הסטיגמה. כשיש לך מחלה גופנית כמו שבר ברגל, נכות פיזית, סרטן או אירוע קרדיאלי, הסביבה מתייחסת אלייך בחמלה, מתגייסת לעזרתך ומחבקת אותך. אף אחד לא יפטר אדם שאינו מתפקד בעבודה עקב גידול. כשיש לך דיכאון קשה, הסביבה מאשימה אותך בחולשה וחוסר התמודדות, דוחה אותך, כועסת עלייך, ורואה בך לוזר. האדם הסובל מקושי נפשי ובני משפחתו מתביישים במחלה. המטופלים ומשפחותיהם לא מפגינים מול הכנסת, אין להם לובינג והם אינם מתראיינים לטלוויזיה”.
לדברי זלצמן רוב הציבור אינו מבין שמחלת הנפש היא הפרעה כימית מוחית שהיא תוצאה של אינטראקציה בין גנטיקה ואירועי חיים קשים, ולאדם הסובל מקשיים אלו אין כל שליטה על המחלה. “הדרך היחידה לסייע לאדם הסובל מקושי זה היא להיות איתו שם בתוך החרדה משינוי הזהות, בתוך הבדידות והכאב הנפשי הבלתי נסבל ואף לחוש איתו את הסטיגמה שיש נגד המטופלים ובתי החולים הפסיכיאטריים”.

 “כולנו יכולים להיות מטופלים”
מרכז ‘גהה’ נוסד בשנת 1942 כבית החולים הפסיכיאטרי הראשון בישראל. עד שנת 1972 היה גהה ממוקם בסמוך לצומת הנקרא כיום על שמו, ובהמשך עבר בסמוך לבית החולים בילינסון. גהה מוביל באבחון, טיפול, הוראה ומחק​ר בתחום בריאות הנפש מינקות ועד זקנה. כמו כן משמש כגורם מקצועי מייעץ בתחום בריאות הנפש למרכז הרפואי רבין, למוסדות הרווחה השונים, למוסדות החינוך ולבתי המשפט בישראל. במרכז קיים בית ספר לחינוך מיוחד הנותן שירותים למחלקות הנוער וכן גן ילדים הנותן שירותים לילדים עם מגוון הפרעות נפשיות והתפתחותיות. “בדו”ח משרד הבריאות אשר בחן את  איכות והשירות בבתי חולים בבריאות הנפש עולה כי המרכז לבריאות הנפש ‘גהה’ מוביל בשביעות הרצון הכללית ודורג במקום הראשון ו-92 אחוז מהנשאלים דיווחו כי הם מרוצים באופן כללי”, מסביר פרופסור זלצמן, “באירוע שעשינו, המטופלים מהמחלקות היו חלק מהאירוע וזו סוג של אמירה מבחינתו לקהל החשוב שהגיע. הרי כולנו יכולים להיות מטופלים בבריאות הנפש ולאף אחד אין תעודת ביטוח ולכן אנחנו חייבים לשבור את הסטיגמה. אנחנו כצוות נמצאים שם עבור המטופלים, עוזרים להם לצאת מהבור בו הם נמצאים, מהחושך ומהבדידות. צריך להבין שזו עבודה שוחקת והעובדים שלנו עומדים בכך בגבורה, ברמת שירות הכי גבוהה. יש לנו אנשי סיעוד ומקצוע ברמה הכי גבוהה שיש, מוסמכים ובעלי תארים והמדהים הוא שרוב העובדים שלנו נשארים פה עד גיל פרישה ולאחר מכן חוזרים כמתנדבים”.
לאורך השנים, עלו לא מעט תלונות כנגד מרכזים פסיכיאטרים, איך אתם מתמודדים איתם?
“בשנת 2017 קבלנו 86 מכתבי תודה לעומת 12 מכתבי תלונה שגם הם היו בדרך כלל על דברים טכנים, תורים וטפסי 17. כל תלונה מטופלת באופן אישי על ידי הנהלת בית החולים וטבעי שאדם שנמצא בתוך מצב פסיכוטי הוא נסער והפסיכיאטר המחוזי נאלץ לאשפז אותו בכפייה וברור שהוא חווה חוויה קשה של אובדן החירות והפגיעה בזכויות שלו, אבל אנחנו עושים הכול על מנת שהחוויה תהיה קצרה ככל האפשר וברגע שהמטופל אינו מסוכן לעצמו ולסביבתו, אנחנו משאירים אותו רק בהסכמה וללא כפיה”.
כמה מתוך המטופלים מאשפזים את עצמם?
“רוב המטופלים במחלקות הסגורות מתאשפזים בהסכמה וחותמים, רק מיעוט נמצאים בכפיה. אנשים שנמצאים בדיכאון קשה, מבקשים שישמרו עליהם. יש לנו מטופלים שמרגישים לפעמים שהמצב שלהם חוזר ומגיעים לבית החולים ומבקשים להתאשפז וזה מאוד שכיח, הנדיר זה האשפוז בכפיה”.

“מתחילים להרגיש את השינוי”
כאמור, על מנת לשנות את התדמית של המרכז, מקיימים בגהה מגוון גדול של פעולות, ביניהן גהה על הבר: סדרת הרצאות לקהל הרחב של מומחי ‘גהה’ בטוקהאוס בתל אביב בנושא בריאות הנפש וחקר המוח, הרצאות שהכרטיסים אליהם אוזלים יומיים אחרי שיצאו.
בנוסף, הנהלת ועובדי המרכז משתתפים כקבוצת ריצה במרוצים תחת הסיסמא “נפש בריאה בגוף בריא” וזאת כדי להגביר את המודעות לכך שפעילות גופנית חשובה בהיותה בעלת השפעה גם על הבריאות הנפשית. בגהה מעודדים את המטופלים לקחת חלק בפעילות גופנית ולשם כך מופעלים במקום חדר כושר, מגרש טניס ומגרש כדורסל לרווחת המטופלים.
“המטרה היא לשנות את תדמית הפסיכיאטריה”, מסביר זלצמן, “האמריקאים עשו את זה לפני עשור, האירופאים מנסים לעשות זאת עכשיו וזה צריך לקרות גם בארץ ולכן אנחנו מצלמים אנשים בפנים גלויות שמספרים על האשפוז שלהם, הפרופסורים של גהה יוצאים לנמל תל אביב לסדרת הרצאות והעלנו ראיון עם מטופלת לאתר סלונה,  בכל מפגש או אירוע של בית החולים המטופלים משתתפים בו והדבר הכי דרמטי הוא שצרפנו להנהלת בית החולים נציג של המשפחות, אדם ששני ילדיו היו מאושפזים. התהליך הזה נתקל בהתחלה בהרבה התנגדויות והיום אנחנו לא מבינים איך לא עשינו את זה קודם, הנציג הוא הקול של המשפחות ומביא דברים רבים שאנחנו לא רואים ולא חושבים עליהם”.
למרכזי נפש יותר קשה לגייס כספים?
“כמובן. למעשה, הרעיון להילחם בסטיגמה התחיל כאשר גיליתי שאנשים לא מוכנים לתרום למרכזים לחולי נפש. הם חוששים מהסטיגמה שיגידו שהם תורמים כי הם חולים במחלת נפש ואת זה אנחנו רוצים לשנות. לשמחתי, אנחנו מתחילים להרגיש את השינוי, עשינו ערב התרמה בבית פרטי והצלחנו לגייס 250 אלף שקל. החלום שלנו שבעוד כמה שנים נחגוג פה שוב, על אותו מגרש, חנוכת מגדל אשפוז חדש לרווחת מטופלינו. אני מאוד אוהב את העבודה שלי, אוהב כל בוקר להגיע לבית החולים ובעיקר אוהב לטפל בנוער, אני ממשיך לנהל את מחלקת יום לנוער ורואה מטופלים על בסיס יומיומי וזה, בכל יום, ממלא אותי מחדש”.