מנהל מחלקת הקורונה בשרון בראיון מהלב: "החשש הגדול שלנו הוא מהתרחקות הציבור מאיתנו"

גם בתקופות שגרתיות החיים של ד"ר דרור דיקר, מנהל מחלקה פנימית ד' בבית חולים השרון, אינם פשוטים. שעות העבודה, הדאגה לחולים והאחריות הכבדה, אינם עניין של מה בכך. אבל כל זה לא הכין אותו לאותו רגע בשבוע שעבר בו המחלקה שדיקר עומד בראשה הפכה למחלקה הייעודית הראשונה שמטפלת בחולי קורונה. החל מהשבוע, הורחב הטיפול בקורונה בבית חולים השרון שהפך לבית החולים הראשון שהוא מרכז לטיפול בחולי קורונה. שאר החולים מועברים לבית החולים בילינסון.
דיקר הוא ללא ספק אחד האנשים העסוקים במדינה בימים אלו. בראיון מיוחד הוא מדבר על העבודה סביב השעון, על החשש שקיים הן אצל החולים והן אצל הצוות הרפואי, על המחלה עצמה, ועל העתיד. "הצוות שלי בפנימית ד' הוא צוות מדהים", הוא אומר. "לא הייתה שאלה אצל אף אחד האם צריך ליטול את המשימה על עצמנו או לא. אנשים משקיעים שעות על גבי שעות. בעבודה, בהכנה, במציאת פתרונות וללא גבול. מדובר בהתגייסות כמו בשעות מלחמה. מאוד חשוב לנו להראות לציבור שלקחנו על עצמנו את המשימה ונעמוד בה. החשש הכי גדול שלי ושל אנשי הצוות שלי, הוא לא מהמחלה שעליה נתגבר ואיתה נתמודד, כי ביום יום אנחנו מתמודדים עם מחלות לא פחות קשות, כולל בידודים של זיהומים אחרים. מה שגורם לחשש אצל אנשי הצוות זו התגובה של הציבור, ההתרחקות של הציבור, ההימנעות שלו מהתקשורת עם אנשי הצוות הרפואי ואת זה צריך להעלים".
מה זה אומר בפועל?
"זה אומר שרופאים ורופאות חוששים שחולים לא יבואו אליהם בגלל שהם רופאים שנחשפו לקורונה, שעובדים מפחדים שיתרחקו מהילדים שלהם ולא יקבלו אותם בגנים ובבתי הספר. זה אומר ששכנים שאתה עולה איתם במדרגות מתרחקים ממך. אנשים צריכים להבין שאם הם לא ייתנו את הגב לאותו חלוץ של העובדים במחלקות הפנימיות, לא יהיה מי שיטפל בהם, כי החשש הוא לא מהטיפול בהם, אלא מהתגובה הציבורית שצריכה להיות מחבקת ולשאת על הכתפיים את אותם אנשים שמוכנים ליטול על עצמם את האחריות הזו".
הצוות הרפואי במצוקה, יש חשש מהמצב החדש?
"יש לנו עובדת סוציאלית צמודה שמטפלת הן בצוות והן בחולים, בינתיים עד כה, אני לא רואה מצוקה של הצוות שלי. אני משתדל להיות ער למצוקות ומי שמבטא מצוקה, יקבל את העזרה".
יש חשש אצל הרופאים להידבק לאור ההדבקות באיכילוב?
"לא. אבל אנחנו משתדלים להקפיד עד כמה שניתן".

ד"ר דרור דיקר צילום רמי זרנגר

# # #
ד"ר דיקר הוא בן 57, נשוי, אבא לשני ילדים נשואים ולבת בשרות צבאי, סבא לשני נכדים קטנים ובן לאמא בת 94. "יש לי משפחה שתומכת בי לאורך כל הדרך", הוא מציין. "אני כבר 40 שנה רופא וכל יום אני נחשף לאנשים חולים והמשפחה מבינה זאת. במשפחה שלי יודעים שתמיד כשיש משימה, אני זה שמתנדב. במלחמת המפרץ הייתי סטז'ר, הייתי על הנט"ן שפינה את כל הנפילות של הטילים וכבר אז הייתי נשוי ורוב הטילים נפלו באזור פתח תקווה. במד"א התלוצצו אז שכל פעם שהאויב ידע שאני תורן, הוא שלח את הטילים", הוא אומר בחיוך.
את המשפחה שלך אתה רואה?
"אני רוב הזמן נמצא בבית החולים ולכן בעיקר נמצא איתם בקשר דרך הוואטסאפ, שולחים סרטונים ומדברים בטלפון. גם עם אמא שלי שמתגוררת איתנו בקומה נפרדת אני כרגע לא נפגש, החלטנו שאנחנו לא נפגשים. היא שלחה אותי להיות רופא ומבינה היטב את המשימה שלי".
מה סדר היום שלך?
"רוב הימים אני ישן במחלקה, אם אני ישן בכלל, כי יש חולים שמגיעים גם בשעות הלילה. אנחנו עושים ישיבת בוקר שבה אנחנו עוברים על כל החולים, מעריכים מה המשימות שלנו להיום, רואים איזה בדיקות צריך להכין לחולים ואני מנסה לקרוא כמה שיותר על ההתפתחויות בעולם על מנת לראות מה אני יכול לקחת מניסיונם של אחרים אל הטיפול בחולים שלי. במשך היום אנחנו מטפלים בחולים ובמקביל מקבלים עוד ועוד חולים".
# # #
המחלקה הייעודית נפתחה כאמור ביום שני שעבר ויכולה לקלוט עד 38 מטופלים. היא נמצאת בנפרד מבניין האשפוז המרכזי עם חצר פרטית. המחלקה מתופעלת על ידי אמצעים טכנולוגיים מתקדמים שמאפשרים מינימום חשיפה של הצוותים מול המטופלים ובמקביל ניתן להיות בקשר מלא עם המטופלים ולהעניק להם טיפול מתאים. "אנחנו המחלקה השנייה שנפתחה בארץ אחרי תל השומר וההבדל הוא ששם בנו מתחם שהוא לא מחלקתי ואנחנו המחלקה הראשונה שהוסבה ממחלקה רגילה למחלקה מבודדת קרונה", הוא מסביר. זה דרש מאתנו היערכות עצומה מבחינת תשתית. מרכז רפואי רבין ובית החולים השרון, יחד עם ד"ר איתן וירטהיים מנהל מרכז רבין, ד"ר איתן חבר מנהל בית החולים השרון ואלון עוזרי המנהל האדמיניסטרטיבי, השקיעו גם חשיבה, גם כספים, וגם שחררו אמצעים כדי לבנות בתוך שלושה ימים וחצי את המחלקה בצורה המקסימלית, גם לשהות החולים ולרווחת החולים ומצד שני ליכולת שלנו כרופאים לטפל בהם מרחוק. בניגוד לכל התחלואות האחרות שאנחנו מטפלים בהן ומלמדים את עצמנו ואת הסטודנטים שהמגע האנושי והשיחה האנושית אין לה תחליף, במחלה הזו אנחנו מלמדים את עצמנו להתנהג בדיוק הפוך. זאת אומרת, לא לגעת, לא להיות בקרבה לחולים, משום שאנחנו מבינים שבמחלה הזאת, לשמירה על בריאותם של אנשי הצוות יש חשיבות גדולה. לכן אנחנו צריכים לייצר רפואה חלופית, שבה אנחנו מטפלים מרחוק באנשים ואת זה היינו צריכים לבנות באמצעים דיגיטליים ובתהליכים שבעצם המצאנו אותם".
מה זה אומר?
"זה אומר שלא הייתה, לפחות לא בישראל, מחלקה כזו. למדנו מהניסיון המאוד מוצלח של תל השומר, איך הם בנו את המתחם שלהם ולקחנו את הידע שצברו שם ובנינו את התהליכים בתוך מחלקה אורגנית. היינו צריכים לתת מענה גם לאנשים בריאים שאנחנו מבודדים אותם בגלל שנמצאו כנשאי קורונה, ומצד שני לתת את המענה לאנשים שנצטרך להנשים אותם. היינו צריכים להבנות תהליכים של התמגנות, של מסלולי הליכה וטפול במחלקה, איפה האזור המזוהם, איפה האזור הבריא, איך לוקחים בדיקות דם, איך מעבירים למעבדה, איך מבצעים ניטור מרחוק, איך עושים ביקור סיעודי/ רפואי והיינו צריכים לכתוב את התורה הזו. למעשה אנחנו כותבים אותה כל יום ולומדים מהצלחות ומנסים לתקן את השגיאות שלנו או את אי ההצלחות כדי לייעל את הטיפול בחולים. אנחנו חיים בזמנים מאוד מעניינים, מצד אחד יש את החשש מהלא נודע שהווירוס מביא ומצד שני זה זמן מרגש, שאנחנו כותבים תורה, לומדים ומלמדים דברים חדשים ומוצאים פתרונות ולמעשה חיים בתקופה מאוד סוערת ומעניינת".
מעבר לטיפול הגופני יש גם הרבה טיפול נפשי?
"חד משמעית. רוב הזמן אנחנו מתעסקים עם הטיפול הפסיכוסוציאלי מול המאושפזים שהביאו אותם לבידוד בצו, הם ממש לא רוצים להיות פה. חלקם הגדול הוא לא חולה ויש לו רק סימפטומים של אותו ווירוס שיכולים להיות דומים לשפעת והוא לא יכול להשתחרר לביתו. זאת התמודדות לא פשוטה ואנחנו צריכים לפתור בעיות של אנשים ברמה האישית. אבל בימים האחרונים אנחנו מתחילים להתעסק יותר ויותר עם רפואה, כי מגיעים אנשים שהם יותר חולים מסתם שפעת. אנחנו מקבלים אנשים בגיל מתקדם, עם מחלות רקע שדורשות התייחסות, למשל סוכרת, לחץ דם, אסטמה ועוד ואנחנו צריכים לראות איך מטפלים בהם בשלט רחוק אם זה מבחינת אוכל או תרופות שלא תמיד מתאימות. לכן אלו זמנים מאתגרים מאוד".

מחלקה ייעודית לחולי קורונה בבית חולים השרון. צילום רמי זרנגר

# # #
מה ההבדל בין שפעת לבין קורונה?
"ההבדל בין שפעת לבין הווירוס הזה הוא שהווירוס הזה יותר מדבק. בווירוס הזה אנחנו לא יודעים מה הוא הולך לעשות והלא נודע, זה מה שמפחיד אותנו. החוכמה פה, היא חוכמה בדיעבד. אחרי שהגל יעבור, כולנו נצטרך להתכנס, להסתכל על כל הנתונים, לבחון אותם, להסתכל אחורה ולבחון מה עשינו נכון ומה לא והאם החשש היה מוצדק".
מה התסריט הכי גרוע מבחינתך?
"התסריט של איטליה, למרות שאני לא מאמין שנגיע לשם. למרות שיש לנו עקומות הידבקות דומות, עקומות התחלואה קצת שונות ואני בימים האחרונים קצת יותר אופטימי ואני מקווה שאני לא פותח פה לשטן. נצטרך לראות עוד שבוע שבועיים האם העקומות שלנו דומות לעקומות של איטליה וספרד ואני מקווה שלא ואז נצטרך לבחון מה אנחנו עשינו נכון ומה הם עשו לא נכון. ברמה העקרונית זה ווירוס, אנחנו נעבור אותו ונתכונן לשנה הבאה ואם בשנה הבאה הוא יגיע, נתייחס אליו כמו ווירוס שלמדנו".
מה הסימפטומים של הווירוס שצריך לשים לב אליהם?
"מה שזיהינו עד עכשיו ומאוד שכיח זה כאבי גרון, כאבי שרירים, כאבי גב ועליית חום. 80 אחוז מהחולים עוברים את זה בצורה קלה, 15 אחוז מפתחים תסמינים ו-5 אחוזים מקבלים זאת בצורה בינונית וקשה, שזה קורה בדרך כלל בגילאים המתקדמים, אצל מדוכאי חיסון, שם צריך לנקוט במרב הזהירות ובהפרדה".
מה דרך הטיפול?
"בודקים להם חום ולחץ דם ואם הם בסדר, אנחנו מטפלים בהם באמצעים להורדת חום. אנחנו מבקשים מהם לשתות הרבה, מאחר ואנחנו רואים שאנשים מתייבשים. אני תמיד אומר שלמרות שאני לא חובב של האח הגדול, נהייתי הבמאי של האח הגדול במחלקה, זה לא לרוחי כל כך ואנחנו עושים את זה. אנחנו נותנים להם תמיכה, יצרנו קשר עם האוניברסיטה הפתוחה, כדי שאנשים יוכלו לשמוע הרצאות, הבאנו להם ספריה ומנסים להפעיל אותם על ידי רפואה משלימה על מנת למלא את היום בתוכן".
ומה את חושב על כך שהשרון הפך להיות מרכז קורונה?
"זה כבוד גדול לבית החולים השרון ולצוותים שלו, שכולם התגייסו למשימה וגם לביטחון ביכולת הרפואית שלנו ואנחנו ננהיג ונתגבר על הקושי הזה. היופי והאופי של בית החולים השרון הוא שאזרחי פתח תקווה מכירים אותו וזה בית חולים קהילתי של פתח תקווה. לפי תפיסת העולם שלי כרופא, התפקיד הנעלה ביותר זה רופא שמשרת את הקהילה שבה הוא חי. זו שליחות ציבורית. הקהילה שולחת אותי להיות הרופא שלה".

מערכת המסכים במחלקה הייעודית לחולי קורונה בבית החולים השרון. צילום רמי זרנגר

# # #
לא סתם הוא מדבר כך על פתח תקוה. ד"ר דיקר נולד וגדל כל חייו בעיר. "אני נולדתי בבית החולים השרון, עברתי את ברית המילה שלי בבית החולים שרון ועברתי את כל המסלולים בבית החולים הזה עד להיותי מנהל מחלקה. המחויבות שלי כלפי בית החולים השרון וכלפי תושבי העיר היא מוחלטת וזה עדות למיוחדות של בית החולים השרון. כל מי שהיה בבית החולים השרון יודע שלמרות המבנה הלא מאוד סקסי שלו, היחס, הטיפול והרמה הרפואית שבית החולים נותן לקהילה שלו היא מהמשובחות בארץ. ובעת הזו, כשהקהילה נדרשת לנושא הזה, בית החולים השרון הוא חיל החלוץ של הקהילה ובתוך בית החולים השרון, המחלקות הפנימיות הן יחידות העלית של החלוץ ולכן צריך להעריך ולהוקיר את המחלקות הפנימיות".
יש צפי עד מתי הקורונה תישאר איתנו?
"לא. אבל אם מסתכלים על סין רואים שהמחלה לוקחת כמה חודשים. הווירוס הזה יחלוף עם עליית החום ומזג האוויר ואז אנחנו מניחים שפה יתחמם מזג אוויר ובמקביל נוכל לראות ירידה במספר החולים. אני בתור רופאי פנימאי, תמיד משתדל להיות אופטימי, בלי האופטימיות לא ניתן לטפל בחולים כל כך קשים".
מה תעשה כשהכל ייגמר?
"אני אחזור הביתה ולהתמחות שלי שזה טיפול בהשמנה, לחץ דם וסוכרת, ואחזור לחיים הנורמליים שלי כמו כולם".

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו